הרצונות והיצרים לא נעלמים כשחוזרים בתשובה

הרב דן טיומקין כותב למדור "החוזרים" באתר NRG על החשיבות בהמשך חיפוש האמת גם לאחר החזרה בתשובה

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יש יותר מ-200,000 אנשים שמגדירים את עצמם 'חוזרים בתשובה'. זה מספר עצום של ציבור ענק, שהגיע ממקומות מאד מגוונים. בעלי התשובה אינם מקשה אחת – הם הגיעו ממקומות שונים בחברה הישראלית: גם אסיר משוחרר וגם תרמילאי שחזר מהודו, גם מוזיקאי תל אביבי וגם ציירת פנסיונרית מצפת. כולם נקראים בעלי ובעלות תשובה.

הם הגיעו למקומות שונים: אחד נהיה אברך ליטאי, אחד לומד קבלה בירושלים, אחד ברסלבר, אחת עקרת בית ואחת מפעילה בית חב"ד. כולם נכנסים להגדרה הרחבה כל כך של התואר: "בעלי תשובה". אבל יש מכנה משותף אחד לכולם. מכנה משותף שאי אפשר לזלזל בו. בגלל ערכים אידאולוגיים הם עזבו את עולמם הנוח והמוכר והלכו למקום עם חוקים אחרים לגמרי, בלי הכרחים חיצוניים אלא מתוך מסירות נפש, הם עברו ועדיין עוברים תהליך לא פשוט של שינוי זהות – וזו דרך ארוכה ומורכבת.

לא צריך להיות מדען בנאס"א כדי לדעת, שכאשר מנסים לשגר חללית או לווין לחלל החיצון, יש בדרך אתגר לא פשוט: להתנתק מכח המשיכה של כדור הארץ. לצורך כך יש להשקיע המון אנרגיה במשגר שפשוט טס למעלה במהירות עצומה. גם בעלי התשובה, בתחילת דרכם, נלחמים בכוחות עצומים, רציונליים ולא רציונליים, מודעים ולא מודעים, שגועשים בהם. גם הם בהתחלה חייבים לנהוג קצת בקיצוניות. זה שלב מוכרח. וכולנו מכירים מישהו או מישהי שתקועים בשלב הזה.

האתגר של בעלי התשובה הוא להבין שזה שלב זמני. כמו חללית, ברגע שהיא תגיע לחלל – אסור לה להמשיך לטוס באותה אנרגיה, כי היא תישרף. האש והעוצמה הגדולה נדרשים לשלב הראשון בלבד בשיגור החללית. וכך גם אצל בעלי התשובה. התשובה לא אמורה לנתק אותם מהעולם. ולכן, ה"אורות הגבוהים" של תחילת התשובה צריכים למצוא דרך חכמה להתמתן, באופן שהם לא ישרפו ולא יעשו קצר, אלא ישתלבו בחיי יומיום שכוללים זוגיות, חינוך ילדים, דאגה לפרנסה, ובקיצור – לשלב את התורה עם החיים. וזה אתגר לא פשוט.

זו חכמה גדולה להבין שאנחנו לא בריצת מאה מטר שצריכים לרוץ בה בכל הכח, אלא במשהו שדומה יותר לריצת מרתון – ריצה ארוכה, שמצריכה קצת יותר חשבון לטווח הארוך. אי אפשר להתעלם מעניינים פעוטים כמו 'הבלי עולם הזה'. זו הקומה עליה אנו בונים את הקומה הבאה. כוחות הנפש, הרצונות והצרכים לא נעלמים כאשר חוזרים בתשובה. ולכן גם בעלי התשובה הצדיקים ביותר חייבים לטפח את הבסיס החזק של משפחה, פרנסה, קשרים חברתיים, אוכל ושינה.
בעלי התשובה שמזניחים את הצרכים הבסיסיים שלהם, זוכים לגלות את הטעות שלהם בדרך הקשה. כיצד? כאשר בנאי בונה קיר, יש לו דרך ברורה לדעת אם עבודתו ישרה – בעזרת פלס. אולם כאשר אדם עושה עבודה רוחנית, איך הוא יכול לדעת אם עבודתו ישרה ומאוזנת? בורא העולם לא שולח מיילים או מסרונים עם משוב.

כתוב בספרים, שלמרות זאת יש דרך לדעת: בדרך כלל דרך ענייני שלום הבית וחינוך הילדים. מי שביתו מנוהל בנחת ובעליזות מתוך שמחה ואמונה – הוא בכיוון הנכון. מי ששלום הבית שלו מעורער, לא מקבלים ממנו, יש עוני ודקדוקי עניות תמידיים ושולחן השבת נגמר בפיצוץ – אז סימן שמשהו התעקם לו בדרך. זה טבעי שהדרך מלאה אתגרים וניסיונות – אבל אסור להשלים עם זה, וצריך תמיד לשאוף להתיישר וללכת בדרך האמת.

לא כל מסירות נפש לכבוד השם היא באמת מצד היצר הטוב. יש פרשה שלמה בתורה, 'פרשת המעפילים', שמתארת מסירות נפש שאינה רצויה. היצר הרע בערמומיותו מנסה להפיל, לא רק דרך התאוות הרגילות והמוכרות, אלא 'בהפוכה' – מנסה לחזק את בעלי התשובה בעומס של מצוות, הרבה מעבר לרמתם, כדי להפיל אותם אחר כך בייאוש ובתסכול.

אבל עולם התשובה של היום התבגר ולמד מהטעויות של הראשונים. יש ארגונים כמו "מענה" שמנסים להציע דרך שפויה, ולתת לכל בעל תשובה או בעלת תשובה 'סל קליטה' בסיסי, שמראה את ההשלכות, את תופעות הלוואי של כל מהלך בלתי מאוזן, ומצליחים לסייע לבעלי תשובה להיות מחוברים, לקחת אחריות, להיות גשר בחברה הישראלית, להאיר אמונה בהוויה הישראלית. כמו הזמרים בעלי התשובה שהשתלבו כל כך יפה בעולם המוסיקה (שולי, אביתר, האחים רזאל, ועוד) כך בכל תחום יש לבעלי התשובה אמירה מגשרת, מחברת, פנימית ומרגשת. אמירה שיכולה לדבר לכל אחד.

אחד המאמרים ב"מענה" מדבר על כך שהמושג "חוזרים בתשובה" לא בדיוק מתאים לנו, כי הוא מרמז כאילו יש תשובה אחת ברורה, ואנחנו מצאנו אותה. מציאת האמת, הקשר האמיתי עם בורא העולם, היא דרך חמקמקה ודינמית, ודווקא מה שמייחד אותנו זו העובדה ששאלנו, ושאנחנו עדיין שואלים ולא מתקבעים בשום "ממוסדות דתית".

אנחנו לא פה בגלל מחייבים משפחתיים, חברתיים או כלכליים. להיפך. אנחנו בודקים את עצמנו, מחפשים ללא הרף את האמת, חותרים ומבקשים. אוי למי שבטוח שהאמת נמצאה והיא אצלו בכיס הקטן. הרבה יותר מתאים לנו השם "חוזרים בשאלה" (אבל הוא כבר תפוס). אשרי מי שאינו עוצר, שלא שם סימן קריאה בסוף כל אמירה, אלא ממשיך לשים סימן שאלה בסוף המשפטים שלו, ממשיך לחפש ולחתור לאמת.

חודש אלול זו הזדמנות נפלאה לחיפוש הזה, החתירה לקשר האינטימי בינינו לבין בורא העולם. יהי רצון שנמצא.

המאמר התפרסם לראשונה באתר NRG יהדות

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.