סמרטפונים – ארגז כלים למתמודד

תהיות ולבטים, עצות וכלים לניהול סלולרי מתוקן. אה, וגם וידאו נוקב ומפתיע.

שאלה:

אני מאד מתלבט אם לקנות טלפון נוסף מלבד הטלפון הכשר שלי. בעבודה זה ממש תוקע אותי וגורם לי לא להיות מעודכן. המכשירים המוגנים גם לא נותנים לי מענה כי אני צריך ממש מידע נגיש לאתר החברה. שאלתי רב שאמר לי שאם אין סכנה שאמעד וזה לצורך עבודה אז מותר, ולכן מצד הסיכון שבדבר אני לא חושש, אני בעל תשובה וזה לא הקטע שלי, אבל מצד שני, אני עדיין מהסס – כי יש לזה השלכות חברתיות וחינוכיות… מה עלי לעשות?

אתחיל בגילוי נאות. עדיין לא מצאתי בעצמי את הנוסחה המנצחת. אתה צודק שיש מחיר לכל החלטה, וקטונתי, אבל אשמח לשתף בכמה תהיות, לבטים, וכמה עצות טובות ששמעתי וליקטתי.

אז כדי להבין באמת מה הולך פה, צריך להתחיל עם קצת רקע היסטורי: לפני כמה שנים הטלפון הנייד והאינטרנט התאחדו. זה שינה את העולם. החברה החרדית הגיבה לכך בצורה יצירתית: נולד ה'טלפון כשר'. הרעיון פשוט. טלפון שמשמש רק כטלפון, ולא כמחשב או טלויזיה. מספר הטלפון מעיד על כשרות המכשיר (קידומת ידועה שיש לכל חברה סלולרית דרך כרטיס סים כשר), וברגע שזה הפך לנורמה חברתית נוצרה מציאות של המוני אנשים שאין להם אינטרנט תמידי זמין. ויותר מזה –  לילדיהם הצעירים אין גישה לאינטרנט תמידי זמין. ובעולמנו הסוער והפולשני, זה דבר גדול מאד ליצור כזו בועה שמאפשרת עצמאיות מהעולם הוירטואלי, יותר רגעים של קשר בין-אישי אמיתי, יותר רגעים של התבוננות. זה דבר שלא קיים בנמצא כבר, וכל בעלי המכשירים הכשרים יעידו שהם ניצלו מהרבה דברים שליליים, שגם אם לא כולם בגדר איסור, ודאי הם בגדר מיותר ובזבוז זמן. שפוגם ביכולת ההשכלה. המקצועיות. ומייצרת שטחיות מובנית.

לעומתם, לבעלי הסמארטפונים קשה עם רמת האחזקה הקשוחה של המכשירים הכשרים. יש אפליקציות כמו וויז (waze) או אפילו וואטסאפ (whatsapp) שחסומות לבעלי טלפונים כשרים, וההימנעות מהן לא קלה, שלא לדבר על האסאמאסים שגם הם לא אושרו בטלפונים הכשרים מסיבות שונות. ולכן התפשט המנהג בקרב רבים להחזיק שני מכשירים. אחד כשר ואחד להתקשר. או להחזיק מכשיר "מוגן". ולמרות חוסר ההרמטיות יש בזה נחמה פרקטית לאנשים עובדים שלא יכולים בלי מכשיר כזה.

איזה דרך עדיפה? אין בזה תשובות ברורות וחד משמעיות לאנשים שיש להם צורך אמיתי להיות מקושרים (בגלל אילוצי עבודה וכו'). זה דיון אישי שתלוי בצורך של כל אחד, וכמובן שלא באנו להכריע. ברור שיש מעלה עצומה, כל עוד אפשר, למצוא פתרונות טכניים ולהימנע מהנסיון הזה.

אבל אנצל את ההזדמנות לומר לך, שאם תכריע ללכת על מכשיר לא כשר, דע לך, שבטעות השתרשה בציבור תפיסה כאילו יש פה איזה מצב דיכוטומי, בינארי. שתי אפשרויות. או שיש לך רק מכשיר כשר – או שאין לך שום גבולות בנושא, הכל פרוץ ואין גדרות בטחון כלל. אם ניתן להשתמש במשל מעולם החשמל, אפשר לומר שזה דומה לבית שאין בו הארקה. החשמל הוא המצאה נפלאה, אבל בלי הארקה יש סכנת התחשמלות מיידית (משל נפלא ששמעתי מהשותף שלי, הרב עופר גיסין, שהוזמן לדבר באיזו ישיבה בנושא הזה). אז כרגע המצב הוא כזה: או שיוצאים לגמרי מהסיכון ונמנעים מלהחזיק כזה מכשיר, או שמתמודדים – ואז חיים בתוכו בסיכון אמיתי ונורא. איכשהו המנעד והספקטרום שבין שתי הדרכים התטשטש.

אז תומכי הכשרים רואים בכך ראיה לטענתם שאי אפשר ליהנות מכל העולמות, ופשוט צריך לוותר על הסמארטפון. אבל לטובת אלה שכן מוכרחים להחזיק מכשיר פתוח, טלפון חכם, ננסה להביא כמה עצות שיסייעו לנו לנהל אותו – ולא שהוא ינהל אותם. כמה עצות פרקטיות מעשיות שיסייעו להיזהר ממצבי סיכון ולנהל את השימוש בצורה מושכלת. להיות מודעים לסכנות, להיות קשובים לקולות הסותרים שבתוכנו ביחס לנושא הטעון.

סך הכל צריך לזכור – זאת מלחמה. ומלחמה צריך לנהל בחכמה. בתחבולות. וצריך למצוא דרכי התגוננות, דרכים לא רק של שחור-לבן, אלא של שיפור והתקדמות בסקאלה של שימוש יעיל במכשיר. וניתן כמה דוגמאות:

1. מובלעות. כל ילד בן 17 נהיה ראש ממשלה שצריך להיות זמין 24/6. מה קרה? יש זמנים שאפשר להרגיל את חברינו ושותפינו שבהם אנחנו פשוט לא זמינים. לדוגמה: זמני איכות משפחתיים. במקום לומר לילד שאתה אוהב אותו והוא מקום ראשון וחשוב לך לשמוע אותו, אפשר פשוט – לכבות את הטלפון… וכנ"ל עם האשה. אצלה זה אפילו מחיובי הכתובה לתת לה הרגשה אמיתית שהיא מעל הכל, מכבדה יותר מגופו ויותר מטלפונו. טלפון פתוח לא ממש מסייע לתת כזאת הרגשה.

ולא רק עם המשפחה. למעשה יש מצוה לכבד כל אדם, וכידוע – יש תחושת זלזול אמיתית שמרגיש כל מי שזה שמשוחח עמו בוחר לזלזל ולקטוע, ובמקום זה לתת זכות קדימה לשיחה טלפונית או לקריאת הודעותיו. אבל כאשר מדובר באנשים קרובים, אמא ואבא, אשה וילדים, זה צורב במיוחד.

דוגמה נוספת זה זמן השינה. מי שמטעין את הנייד בלילה במטבח או בחדר אחר, מרויח 4 דברים. גם זהירות מקרינה. גם עשרות שעות שינה בחישוב שנתי. גם הימנעות ממצב סיכון מועד לשוטט במקומות מיותרים. ולסיום: יש סיכוי שאת הבוקר שלו הוא לא יתחיל בהצצה בסמארטפון, אלא יצליח קצת לחכות עם זה (ומי שיצליח להדר ולחכות עד אחרי תפילת שחרית בכלל זוכה לחוט של חן וחסד כל היום).

גם זמן הארוחות הוא זמן שאפשר לנצל לקשר אנושי. להתבוננות. אולי אפילו להסתכל על מה שאוכלים (יש בזה סגולה להינצל מדבר איסור כמו ברחש טועה).

זמנים נוספים בהם הטלפון רק מבלבל ומטריד הם זמני התפילות או זמני לימוד. ראיתי שלט בכניסה לבית כנסת: "אם אתה נכנס לבית מדרש עם הטלפון – אל תתפלא שאין לך קליטה". זה חזק. הטלפון באמת הורס את הקשב. הלב לא שם. ואם הגדרנו לעצמנו שחלק מתפקידנו בעולם מחייב מקצועיות ותשומת לב למשהו. אסור לכל שיחה או הודעה להפריח את הלימוד או לבלבל את הכונה בתפילה. שגם ככה היא במאבק לא קל. אפשר להעביר למצב טיסה. להדק חגורות – ולהמריא. בלי המתח הזה של הרטט או הצלצול המוכר…אז התמונה של הכהן מברך ברכת כהנים ומצלם את עצמו בסלפי תוך כדי כר לא כזאת נדירה. חתנים וכלות מצלמים את עצמם בזמן החופה. אנשים לא חיים, רק עסוקים בלתעד ובליחצן. ממש ברוך השם שיש שבת. אבל עלינו למשוך את השבת לעוד זמני איכות. וככל שנצליח נרויח. ונלמד על הדרך שהעולם יכול להתקיים גם בלעדינו בזמנים שבהם אנחנו מנותקים….

2. החפץ חיים (בספרו 'שם עולם פרק י"ב, ו'זכור למרים' פרק כ"א) כותב שמי שמצליח לזכור לכוון בזמן אמירת קריאת-שמע שהוא ממליך את הקב"ה על 7 הרקיעים ועל 4 רוחות השמים, מפספס את העיקר – שעליו להמליך אותו גם על עצמו. וזה יסוד חזק. על זו הדרך שמעתי שמי שחושב שאזהרת חז"ל ש'אין אפוטרופוס לעריות' נוגעת רק לאחרים – מפספס גם כן. צריך להתיחס לאזהרת חז"ל כאילו היא מכוונת בעיקר אלי. ולמרות שאני צדיק וכשר, ואין לי כונות רעות, ואני בעל תשובה, הכרתי את העולם הזה ויצאתי ממנו, זה לא הקטע שלי בכלל. אבל למרות זאת – צריך להיזהר ולשים סייגים בכל מה שעלול לגרום לי למעוד. זה מחייב התבוננות. לזהות מהם זמני הסיכון אצלי ולדאוג לצמצם אותם. לדאוג לא להיות בהם לבד.

וזה לא קל כי ההיחשפות לעולם הוירטואלי מלאה בנסיונות. היום אפילו אתרי חדשות מקפידים לשים תמונות לא צנועות בין כותרות החדשות, כפרסומות או כתבות פיקנטיות. זה שיטה. והסיבה לכך שזה משפיע ומחלחל. זה משחית. זה פוגם בברית. לא רק בברית עם הקב"ה, גם בברית עם האשה. וגם מי שטרם התחתן ועדיין לא פגש את אשתו. אם הוא נחשף לדמיונות התועבה הזמינים שבסמארטפון הוא פוגע ובוגד בקדושת הקשר עם אשתו לעתיד. והכל נעשה מתוך מטרות בצע של בעלי האתרים להגביר תנועה ולמכור פרסומות (בארה"ב אגב, אסור על פי חוק לשים באתרי חדשות תמונות כאלה, אבל מדינת ישראל מדינה מאד מפגרת בחקיקה שכזאת). והתוצאה הבלתי נמנעת: היחשפות תמידית. אז זה דורש אומץ אבל זה נכון לשים חסימה. יש חברות כמו נטספארק, אינטרנט רימון או נתיב.

עצה נוספת שיכולה להועיל בתחום הזה היא לייצר שקיפות. רבן יוחנן בן זכאי התפלל שיהיה עלינו מורא בשר-ודם, כי זה מוחשי וזה כלי עזר אמיתי…יש כאלה שמגלים את הקוד של הנייד לאנשים הקרובים (אשה, הורים, רב), ולאפשר להם להיכנס בכל רגע נתון (גם לרשימת ההסטוריה של הדפדפן, גם לכל הודעות הוואטס-אפ, בלי מחיקות, בלי סודות, בלי הסתרות). יש אפליקציות כמו שומר מסך שמאפשרות למישהו שאני בוחר להתארח ולצפות במה שאני רואה. עצם זה שמישהו חיצוני יכול בכל רגע להיכנס ולראות מה אני עושה זה סוג של מגן מוצלח, וכמו שאומרים בשם הרב ואזנר שגם על מחשב יש 'איסור-ייחוד'. זה עוזר. יש גם אתר ששולח מיילים יומיים של חיזוקים קצרים וממוקדים בשמירת העיניים. אם מדובר במחשב גדול בבית, לא לשים אותו בחדר שישנים בו אלא במקום בבית שיכולים לעבור ולראות מה קורה שם. כל אלה יכולים לסייע באמת ואין מזרזין אלא למזורזין…

ועוד מילה בהקשר הזה על אפליקצית הוואטס-אפ. אין ספק שיש בה הרבה מעלות מבחינת דיון קבוצתי, אבל, גם כאן, יש סיכון. יש קבוצות שלא זהירות בלשון הרע או בעניני צניעות, ולכן גם אתה חייב וואטס-אפ, זה לא שחור ולבן, ראוי לחשוב היטב עד כמה כל קבוצה בנפרד באמת נצרכת ומועילה לי, או עד כמה היא 'זוללת זמן' ומסיחת דעת.

3. מילה על הנוער, למרות שלא על זה שאלת, אבל זו הזדמנות לעורר גם על זה. הילדים שלנו חשופים. יש גיל מסויים שנפתחות בפניהם אפשרויות, אם נרצה או לא. כל נער או נערה מתבגרת נחשפים לזה. מי יותר מי פחות. מי בבית מי בחוץ. מי אצל חבר ומי אצל חברים. ובניגוד לחילונים, שלפחות מקבלים בזה הדרכות כלשהן, ויש מודעות מינימלית לנושא. אצלנו הם נשארים חסרי הגנה, אפילו לדברים בסיסיים. לדוגמא הידיעה שאסור לתת פרטים אישיים באינטרנט או בקבוצות וואטסאפ. אתה משחרר תמונה – ואין לך שליטה לאן היא תגיע. במשטרה מספרים שרוב הפריצות היום נעשות בבתים שבעליהם שיתף ברשת או בקבוצה המונית שיש לו ארוע או חופשה. הידע היום נגיש וצריך לדעת שיש כאלה שמנצלים אותו לרעה.

חז"ל לימדונו שאדם צריך להיזהר שלא להזיק יותר ממה שצריך להיזהר לא להינזק. לפעמים בדיחה על חשבון אחר או קצת לשון הרע, מופץ ויוצא משליטה, מגיע בסוף לידיעת זה שצחקו עליו, ויש הרבה אנשים שממש הגיעו עד להתאבדות בגלל דברים שכאלה. לצערינו. גם כל נושא העברת שמועות, תמונות מפיגועים או של נפגעים וכו'.

יש הרבה להאריך והנושא כאוב. נשמח לקבל בתגובות עוד עצות. ובינתיים. לסיום. נשתף וידאו מרתק. דקה וחצי של "מאחורי הקלעים" עם דיבור אמין וישיר בנושא. אמנם הדובר אינו בעל תשובה (למרות שזכה לבת שחזרה בתשובה, ואשריו) אבל דוקא מהזוית שלו, ההסתכלות על ריבוי ההתעסקות בטלפון של האנשים סביבו גרם לו לומר דיבורים בוטים ונחרצים..

 

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.