כאילו אין מחר – 8 תובנות שכל הורה לילד עם בעיות קשב צריך לדעת

הרבה בעלי תשובה חווים את זה בעצמם או עם ילדיהם. אז הנה, 8 תובנות וכלים מעשיים לגידול ילדים עם A.D.H.D

ש. איך מצליחים לגדל ילד עם בעיות קשב וריכוז בהצלחה? לתת רטלין או לא לתת? ואיך לא משתגעים כאשר הוא מוציא אותנו מדעתנו והופך את שולחן השבת?

ת. תרשה לי לא לענות בצורה ממוקדת על השאלות ששאלת אלא לתת הקשר רחב יותר לתופעה, לשמה (השגוי, כמבואר בהמשך), להתמודדות איתה ולעצות קטנות שיכולות לשנות את התפיסה וההתיחסות על כל הענין. 8 תובנות, עם תמונה רלוונטית לכל תובנה.

 

עצבוב רשתי

1.עצבוב רשתי.
אין את מי להאשים. לא את עצמנו. לא את הילדים המתוקים האלה.

היום זה כבר מגובה בראיות פיזיולוגיות. בניגוד למיתוסים מוטעים שהיו אופנתיים בעבר, השורש של התופעה לא קשור לא לחינוך ולא לתזונה. זה גנטי. זה פיזי. יש חלק במוח שעובד אחרת. יש בזה הרבה דרגות ביניים וקשת רחבה של שוני תחת השם הכולל של בעיות קשב, ולכן זה כל כך מתעתע. אז נכון, חינוך ותזונה יכולים לשפר או להחריף במידה מסויימת את הסימפטומים, אבל עולם הרפואה יודע לשים את האצבע על המקום המדוייק שממנו משתלשל עצבוב רשתי נוירולוגי פיזי שעובד אחרת, וכל השאר זה כבר רק תוצאות.

יש אומרים ששורש התופעה רוחני וקבלי, וזה חלק מהתיקון של הדור האחרון, של נשמות שמתמודדות עם חומות אבן שמכסות על נקודת 'בת המלך' כמבואר בזוהר הקדוש, והרב אורי זוהר כתב על זה ספר שלם 'אבות על בנים' (שיצא לאחרונה בהוצאת 'מענה'), ולפי זה התופעות הנוירולוגיות הן רק נגזרת ופועל יוצא לשורש הרוחני הזה. בכל מקרה, זה לא אשמתנו. אז אפשר להוריד את תחושות האשמה או התסכול. זה לא דוקא שעושה הילד וזה לא אשמת אף אחד. יש כאן חסר בנוירו-טרנסמיטורים מסוימים. וככל שנקבל ונשלים עם זה כך נוכל לעשות מה שכן ביכולתנו לעשות.

2. מתי חשבתם לאחרונה על תשלומי הפנסיה שלכם?

פנסיה

פנסיה

כאשר מבררים מה באמת עובד אחרת, ומה שורש הייחודיות הנוירולוגית של ילדי ה- A.D.H.D, מתגלה שזה החלק במוח שאחראי על החישבון של הפעולות שלנו. אדם רגיל מחשבן כל תגובה שלו עם נסיון העבר, ועם השלכות העתיד ולפי זה בוחר את תגובותיו.

ילדי ה- A.D.H.D חיים את עולם ההווה. זה לא שהם לא יודעים שיהיו השלכות. אבל בזמן אמת – זה מענין אותם כמו שאותנו מענין שינוי של אחוז בפנסיה. זה חשוב. זה ישפיע מאד בעתיד. ובכל זאת בהווה אנו כמעט ולא נותנים לזה משקל…

במילים אחרות: אני חי 70 אחוז בהווה. אולי 60. אני לא מרשה לעצמי להיסחף. אני מחשבן את הזמן, את הנסיון שלי מהעבר, וגם את התוצאות העתידיות של מעשי. אבל ה- A.D.H.D חיים כמעט במאה אחוז בהווה. כאילו אין מחר. "באשר הוא שם". אין להם פרופורציות או הקשר רחב, וזה פוגש אותם בחיכוכים חברתיים, בשובבות, בהתנהגות ילדותית. אה, כן, וגם בבעיות קשב. אבל זה רק סימפטום אחד צדדי.

צריך להבין ששם התופעה לא משקף את שורשה. עיקר הבעיה שלהם היא לא להחזיק קשב, אלא להחזיק באופן מאוזן את מנגנון הויסות העצמי. זה קשור באימפולסיביות וביכולת לדחות סיפוקים. אם זה לא מענין בהווה – הם לא שם. אצל כל חד יש מנגנון עכבה שמאפשר לעשות איזון בין לעשות מה שרוצים לבין מה שצריך. אצלם משהו במנגנון זה לא עובד טוב. הם מאד מתקשים להיות בחלק של ה"צריך". הבעיה שהעולם של ה"רוצה" אינו יציב, מה הופך אותם להיות די אומללים, ולמרות שהם לא מיטיבים לבטא את זה – הם באמת זקוקים לעזרה שלנו.

3. מכשיר שמיעה.

מה?

גם לקויות צריכות מזל. יש לקויות אופנתיות כמו לקות ראיה. האופנתיות לא מתבטאת באחוזי לקויי-הראיה באוכלוסיה, אלא בכלי העזר להתמודד איתה: משקפיים. זה יפה. זה אפילו מותג אופנה.

יש לקויות שמשום מה, כלי ההתמודדות איתן הרבה פחות משדר אלגנטיות אינטליגנטית, ורק מנסים להצניע אותן ככל האפשר, ואין מה לדבר על מותגים. לדוגמא, לקות שמיעה. מכשיר השמיעה נתפס כדבר לא אופנתי בעליל. ולקויות של תסמונות שונות (טורט לדוגמה) – עוד פחות. אבל הן לפחות ניכרות.

לקויות תסמונת ה- A.D.H.D הן קשות במיוחד, בגלל שהן שקופות, והכי חמור – הם גם מתעתעות. הדבר הכי עקבי אצלן זה – חוסר העקביות שלהן. לזמנים קצרים הם מצליחים. בביקורים אצל סבא וסבתא הם במיטבם. בשבוע הראשון ללימודים גם. אבל זה דורש מהם משאבים עצומים שפשוט אין להם, ולכן השיגרה מוציאה מהם בלי סוף חיכוכים ועצבים. חלק מהסיבה היא בגלל שהסביבה פשוט לא רואה ולא מבינה פה את הלקות האוביקטיבית שלהם. השקיפות של הלקות גורמת לסביבה להלחיץ, לתבוע, וזה מייצר לחץ וחסך רגשי, דימוי עצמי שלילי נמוך ושאר מרעין בישין.

4. גרגר פנינה

פנינה

פנינה

הפנינה היא אבן חן שנוצרת בצורה מענינת. כאשר גרגר קטן זר חודר לצדף, הרכיכה שבתוך הצדף מפרישה עוד ועוד חומר מסביבו וכך נוצרת הפנינה. הכל בגלל גרגר קטן שפשוט התעבה פי כמה מגודלו המקורי.

למרבה הצער, תסמונת הקשב והריכוז גם היא מתפתחת וגורמת לנזק הרבה מעבר לבעיה הזו. היא גורמת לבעיות חינוכיות (בגלל עיכוב בקריאה, בכתיבה, בשפות וכו'), לבעיות חברתיות וממילא גם לבעיות של דימוי עצמי נמוך ובטחון עצמי אפסי. מיעוט חוויות הצלחה בתחום הלימודי והחברתי גורם לאורך זמן למרדנות, ליאוש, לחיפוש אלטרנטיבות, וזה כבר גורם לגיל התבגרות מאתגר, עם הרבה יותר סיכון, מעבר לתופעות קוגנטיביות נילוות.

אז מה עושים? בינתיים- ממשיכים לקרוא. יש פתרונות ולא הכל שחור. אבל ודאי שכדאי לאבחן, להתיעץ עם מומחים ולחפש גם את הליווי החינוכי וגם את הטיפול התרופתי המתאים כדי למנוע את הצטברות כל הצרות שמסביב.

זה הזמן גם לומר מילה על תרופת הרטלין. הרטלין, זכתה לדימוי נוראי, למרות שאין ספק שלתרופות אחרות יש נזקים חמורים הרבה יותר, וחוסר לקיחת תרופות גורם לתופעות לוואי חמורות פי כמה. צריך לדעת שאצל כ-30% מילדי ה- A.D.H.D תרופת הרטלין כלל אינה משפיעה (או משפיעה הפוך ורק מחמירה את המצב) ול-70% הנותרים מאד קשה איתה, אבל גם מאד קשה בלעדיה. ובלי התאמת מינון מדוייק אין סיכוי להצליח. לכן זה די שטחי ופשטני למהר לשלול או לנקוט צד. כדי למנוע מהנשמות המתוקות האלה לגרום לעוד ועוד נזקים כדאי למצוא מינון מתאים (וחמקמק, כי הוא משתנה עם הגיל), ולא לותר על הדרכה וליווי, לילדים אבל בעיקר – להורים. ויש היום ספרות נרחבת בתחום ויש היכן להתמקצע בזה..

5. מחברותיו של לאונרדו

לאונרדו קשב וריכוז

לאונרדו קשב וריכוז

מחברותיו של לאונרדו דה וינצ'י לא מותירות מקום לספק. הוא סבל מ- A.D.H.D. הוא קופץ מנושא לנושא. מאנטומיה לאסטרונומיה. ומשאיר כל כך הרבה דברים לא גמורים. הוא לא היחיד. יש ערך שלם באנציקלופדיות על סימפוניות בלתי גמורות בקרה מלחינים מפורסמים יצירתיים. כנראה שזה בלתי נמנע, ויש כאן תבנית קבועה. אנשי ה A.D.H.D הם בדרך כלל יצירתיים מאד. אבל הם מתקשים לסיים דברים.

ההסבר פשוט. יש להם פחות מחויבות לצורת מחשבה נורמלית. כל גרוי ורעש רקע מתקבל בברכה, והתוצאה מאד יצירתית, אבל יש לזה חסרונות. בכל הנוגע לאדמיניסטרציה ובקרה הם יסבלו מדחיינות ומביצועים נמוכים. כלפי חוץ זה נראה לפעמים כמו חוצפה והתרסה, ודרוש גובה על מנת לראות מעבר, לשמוע את צעקתם, ולהניע אותם בחכמה.

6. גבולות וקיצורי דרך.

 

יונתן

החיים בהווה בלי מחויבות יתר להשלכות העתיד או לנסיון העבר, יוצרת עוד כמה תופעות לוואי מענינות. נטיה להתעסק עם כמה פעולות במקביל. נטייה לחפש קיצורי דרך. אבל התופעה הדומיננטית מכולם היא נטייתם לעסוק בבדיקת גבולות. כל גבול, אבל בעיקר גבולות משמעת. הם פשוט לא מקבלים כמובן מאליו את גבולות הגיזרה שלהם, אלא מאתגרים ללא הרף את המערכת, ובודקים את הסבלנות והנחישות של המערכת ונציגיה. כאשר זה נפגש עם החיפוש לקיצורי דרך, מתקבלת תוצאה לא רק יצירתית ושובבה, אלא עם הרבה סיכון ללקיחת סיכונים או לקיצורי דרך שליליים כמו גניבות (מה שבאופן פרדקסולי עלול להביא אותם בסופו של דבר למקום שבו יש הכי הרבה גבולות), או להתמכרויות שונות. הם הרבה יותר מועדים לזה. מחקרים מעידים על אחוזים ניכרים שמעורבים בהסתבכויות למיניהן, וזה חלק מהאתגר שלנו כהורים. יש בזה הרבה עצות איך מתמודדים עם זה. לדוגמה. אומרים שטוב לתת להם גבול לא חד משמעי אלא גבול שיש בו טווח. כמו למשל שעת שינה עם טווח. הם תמיד יחרגו מהרף התחתון. הם לא יכולים אחרת. מצד שני זה לא יסבך אותם כי יש רף עליון שבו יש להיות קשוחים.

7. חליפת חייט

חליפה

חליפה

אחרי כל הדיבורים האלה, הייתי רוצה לשאול. בהנחה שהיו מתיעצים איתנו, מי היה בוחר ומסכים שיוולד לו כזה ילד?
ומי היה מסכים שיוולד לו ילד מחונן?
זה בעצם אותה שאלה. זה מאתגר לא פחות. עובדתית.
יש איזה פרבולה ששמה בתוך מנעד מסויים את כל האנשים. רוב האנשים נמצאים אי שם במקום טוב באמצע. העולם מותאם להם. ילדי ה- A.D.H.D (כמו גם המחוננים, לצורך הענין) נמצאים בקצה.
הם יצירתיים. הם יותר חיים. הכל חווים יותר חזק. חיים על הקצה. הם חושבים מחוץ לקופסא. כזה רמטכ"ל הייתי רוצה. אחד שמעבר למנגנוני הבקרה והפיקוח ידאג לא רק לתפעול שוטף. אלא לפיתוח יצירתי. וזה בדיוק ילדי ה- A.D.H.D השיגרה משעממת אותם. קטנה עליהם. הם אנשים עם מעוף, עם חוש צדק ואינטואיציות מטורפות לזהות זיופים וחוסר כנות. שזו תכונה נפלאה כאשר אתה בעמדה מסוימת, אבל תכונה קשה כשאתה תלמיד במערכת חינוכית סטנדרטית…

מה שאומר במילים אחרות, שהעולם לא ממש מתאים להם. עגול לא נכנס לכוורת מרובעת. חליפת פס יצור לא מתאימה למידות שלהם. הם זקוקים לחליפת חייט שתפורה על פי מידותיהם.

אז כאן נכנסת תרופת הפלא רטלין, אבל גם היא בעיתית. היא אמנם עוזרת, אבל על הדרך – מרבעת את האישיות. וגם מסייעת רק לזמן מוגבל. עד שמשרד הבריאות לא יחליט להוסיף רטלין למי השתיה שלנו, אנחנו חייבים לייצר סוג של טיפול משולב שכולל השקעה חינוכית, לתת לילד כלים לעצור ולחשבן למרות כל הקושי. זה דורש בגרות וזה לא בא ביום אבל אין ברירה. חליפת חייט מחייבת הרבה יותר משאבים מעבר לפס הייצור של משפחה או בית ספר. לא לכולם יש את המשאבים הללו, יש מגבלות אמיתיות, ואז מאלצים אותם ללבוש חליפה רגילה – ונוצרים חיכוכים.
אפשר ללמד ילד כזה לא להיות רק בהווה. אבל זה לימוד מאתגר. כי כדי שהוא באמת יופנם, צריך שהם יאהבו ויתחברו אליו. וזה כבר דורש יצירתיות ומרחב עבודה…
לכל אחד יש תחום שבו הוא טוב. המומחים טוענים שאצל כל ילד כדאי לזהות ולפתח את אותו תחום וזה יתרום לו לבטחון, להרגלי למידה, לחווית הצלחה ולכל הדברים הטובים. אצל ילדי ה- A.D.H.D זה לא רק עצה טובה, זה ממש קריטי. חייבים למצוא את הנקודה שבה הילד מתענין ומצטיין (ולכל אחד יש נקודה כזאת) ולפתח אותה. לשקף לו כמה הוא מצויין בה. הם מומחים לזהות שקרים ומריחות ולכן כאשר החיזוקים אמיתיים ופוגשים אותו במקום שבאמת השקיע באהבה והצטיין, זה נותן פירות מיידים ונותן לילד כח שהוא זקוק לו כמו חמצן. וזה צריך להיות במודעות שלנו תמיד. לחפש ולחזק את נקודות האור שבהם.
התיחסנו במאמר לילדי ה-A.D.H.D, אבל זו אינה מחלת ילדות. זה אתגר לכל החיים. ולכן החשיבות למצוא את נקודת ההצלחה היא כה קריטית. כי היא הבסיס לבנין המפואר שעוד יקום ויצמח ממנה.

8. האי של אפשר

האי של אפשר

האתגר לגדל ילדי A.D.H.D צורך משאבים וחייבים למצוא זמנים גם להטעין את הסוללה. זה לא קל. צריך פרנסה וצריך כל כך הרבה דברים מחויבים, ואיכשהו זה תמיד נוטה להידחק לתחתית. ולכן החכמה היא לא לוותר. להילחם על זה. על זמני איכות. פינוקים אישיים קטנים. בנפרד או אפילו עדיף – ביחד עם האשה. כל השקעה בשלום הבית משתלמת פה. בלי לקבוע זמן לחופשה, בלי לייצר תנאים לזמני איכות זוגיים, יש פה סכנה קיומית לכל הבית.

אז מעבר לנפנוף מטרידים ומסיחי דעת, צריך למצוא פינה שקטנה, אי קטן של הטענת מצברים, משותפת, לבעל ולאשה, או בנפרד, בזמני איכות שיתנו כח. אי קטן, "אי של אפשר". זה אפשרי.

בית של A.D.H.D הוא בית מאותגר ומלא חיכוכים. שולחן השבת לא פעם נגמר בפיצוצים ומריבות קולניות, אסיפות ההורים בבתי הספר מעוררות חרדה כמו יום הדין, ובכלל, כל חווית ההתעוררות וההתארגנות בבוקר, כמו גם ההשכבה לישון בלילה, הופכת את הבית למורט עצבים. אין מה לומר, הילדים האלה נפלאים אבל הם לא טיפוס כנוע ומרצה…. ולכן כדאי לנסות להוריד לחץ. במיוחד בגילאים הקשים. יש הרבה מלאכת תיווך שנדרשת מול המחנכים, להראות שיש לילד גב תומך, לשתף ולערב ולגייס את המערכת החינוכית לפרוייקט. זה דורש משאבים ולכן צריך להיערך לזה. לפעמים זה אומר לדחות פרויקטים אחרים, או להזמין אורחים כל שבת כדי לתת לילד את תשומת הלב לה הוא זקוק. קשה לתת דוגמאות כי זה אישי ושונה בכל משפחה, אבל צריך להיות פה עם אצבע על הדופק ולזכור שילדים לא מחנכים בשלט רחוק, בטח שלא ילדים כאלה, וההשקעה פה מחוייבת – ומשתלמת. זה אתגר שמשתלם להשקיע בו. זה האתגר שהכי משתלם להשקיע בו!

 

 

 

 

 

 

 

תודה לידידי חיים דיין שנתן השראה וידע בכתיבת המאמר.

 

 

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.