דגל או עגל

אנחנו לומדים רש"י למרות שאיננו צרפתיים, לומדים רמב"ם למרות שאיננו ספרדים, לומדים אור-החיים למרות שאיננו מרוקאים. לעודף המגזריות יש מחיר, והדגל עלול להפוך לעגל.

יותר מדי פעמים שמעתי מאנשים שלא כדאי להבליט את היותנו בעלי תשובה. אנשים טובים שבאמת מתוך אכפתיות ודאגה טוענים טענה חזקה:

"יש לכם ילדים והם אינם בעלי תשובה. אתם חיבים לסגל זהות כזו שגם לידיכם יוכלו להזדהות איתה. אז למרות שיש בזה קושי ושזה לא לגמרי מייצג את כל חלקי האישיות הרבגונית שלכם. תמצאו חברה הכי נורמלית, או לפחות הכי פחות דוקרת, ותשתייכו אליה. בלי סנוביות. כי גם הילדים שלכם צריכים זהות וזהות של דור שני ל… אינה נחשבת. אז אין מנוס. חזון אישני"ק, חבדניק, חרדלניק. ברסלבר, בריסקער. זה חיצוני. אבל זה הכרחי. ילדים צריכים להיות חלק מחברה שרוקדת סביב מדורה מסויימת. הם צריכים דגל. נקודה".

עד כאן דבריהם החמים של האנשים הטובים, שיוצאים מן הלב ומחייבים התיחסות ענינית.

למען האמת, אסייג רק ואומר, שהטענה שהובאה למעלה אינה נאמרה על ידי אדם אחד אלא היא ליקוט של כמה. לא מצאתי אדם שהצליח להכיל סובלנות לכל כך הרבה מגזרים… האמת היא שכל אחד אמר את הטענה ביחס למגזר שלו. אני רק סיכמתי ואיחדתי את טענותיהם למשפט אחד שמסכם את כולם.

יש סיבה לכך שאני טורח להדגיש את הפרט הזה. כל אחד מהאנשים היה מקובע. היה מחויב למגזר של עצמו. וזה בסדר. זה יציב. אבל זה גם מונע כל כך הרבה הזדמנויות ללמוד ולהיחשף לצורות נוספות ולעומק נוסף בעבודת השם. אולי לאותם אנשים זה התאים. אבל אני כבעל תשובה חושב שכוחי ועוצמתי הוא בכך שאני לא חתום בחוזה אלא רשאי להמשיך לחפש. למצוא נקודות טובות שיחיו אותי גם בספרים ובמקומות שפחות מקובלים במגזר שבו אני לומד.

אני אישית זוכה ללמוד גמרא בבוקר, בכולל שפותח את היום עם שעה של לימוד בספר 'שפת – אמת'. אין שום קשר ושום שייכות לחסידות גור. אין אף חסיד גור בכולל. אבל ראש הכולל, הרב חגי מזור, בעל תשובה ספרדי, תלמיד של הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל ויבדלח"א הרב משה שפירא שליט"א (גם מהם אין אף נציגות לחסידות גור), בוחר כל בוקר לפתוח לחמם מנועים עם לימוד שפת אמת. הלימוד מדהים, נותן כח, ממלא, ועושה חשק ללמוד את הגמרא בעיון רב. יצא לי לשמוע תגובות של כל מיני אנשים ששמעו על סדר היום הלא שגרתי. כולם היו מקובעים, לא הבינו מה קורה פה, חלקם מעולם לא פתחו את הספר "שפת אמת", ובכל זאת מיהרו לקטלג או לשפוך את דעותיהם על חסידות גור. היתה תקופה שניסיתי לסנגר, ליחצן, להסביר שאנחנו גם לומדים רש"י למרות שאיננו צרפתיים, לומדים רמב"ם למרות שאיננו ספרדים, לומדים אור-החיים למרות שאיננו מרוקאים ולומדים תלמוד בבלי למרות שאיננו בבלים. ולמה לא בעצם. ההתפלגות הזאת לא מתאימה לנו. וכל מי שמקובע ומסוגר בתוך מגזר מסוים, מתקשה להבין ולהכיל את זה.

ברוך השם שאינני מקובע. אולי אני מפסיד יציבות מסוימת, אולי ילדי לא גדלים לתלם קבוע מראש, ואולי יש לזה מחיר. אולי. אני לא בטוח במאה אחוז שיש לי את כל התשובות הנכונות עבורם ואני שמח שאני מנחיל להם שגם להם יש לעשות בעולם עוד עבודת בירור, חיפוש, מסע. הציווי "לך לך" נאמר לא רק אלי, אלא גם להם, ויתכן שתוצאות המסע שלהם לא יהיו זהות לתוצאות המסע שלי. וזה בסדר. הלואי רק שיעשו את המסע בכנות, באמת, ללא נגיעות. לזה אנסה לחנך אותם. זה הדגל שלי. גם אני וגם הם מצווים לעזוב את המקובעיות, את "ארצך" ואת "מולדתך" ואת "בית אביך", ולצאת למסע פנימה.

מצאתי לי מקור. מכתב מאליהו. חלק חמישי. עמוד 38-39. אחרי שסוקר את המהלך הייחודי של תנועת המוסר, ואת המהלך היחודי של החסידות, הוא מדבר על זמננו, וכותב בזה הלשון:

ה"אמיתות" של בעלי המוסר – כבר ירדה מן הפרק. כבר אפסו אנשים עם אמת עמוק בלב, עם חשבון נפש חזק ואמיתי. כבר הגיעה עקבתא דמשיחא, שאמרו חז"ל – שיהיה דור חיצוני. אם אדם כבר לומד מוסר – הוא מעונין בעיקר בחכמת המוסר, הפילוסופיה והפסיכולוגיה, הקשורות עם מוסר. אם הוא לומד מוסר, בהתפעלות, אינו מביא את זאת לחשבון הנפש.

גם אצל חסידים חסרה היום העבודה עם דביקות. לא נשארת אלא החיצוניות של חסידות,  שנראה קצת כהתלהבות. יש ניגון, אבל הנשמה של הניגון איננה. ההתלהבות בתפילה – כמעט שייכת כבר לעבר.

לעידן של היום לא נשארה כמעט אלא דרך אחת: לקחת כל מה שיכול לעזור ליהדות, החכמה של חסידות ומוסר ביחד וכו'. הלואי שהתעוררות המוסר יביא היום לקצת התלהבות חסידית. והלואי שההתלהבות תתאמץ בקצת חשבון הנפש. הלואי שעל ידי כל אלה ביחד נזכה לעלות ברוחניות ולהחזיק מעמד כבני תורה ביהדות מחוזקת. יסייענו השם יתברך לזה! עכ"ל.

בכל מגזר יש הרבה אמת. יש כל כך הרבה יסודות טובים וחשובים שחרוטים על דגלו. יסודות אמיתיים. עיקרי היהדות. עקרונות ההשקפה. אבל בכל מגזר יש גם קליפה. קליפה שההמון נזרק אליה וצריך הרבה אחיזה תורנית כדי להשתחרר משם. הדגל הופך לעגל, הופך למטרה עצמית, וחיש מהר כל דברי התורה הרלבנטיים מתעקמים כדי להפוך לראיות, כל דברי התורה שפחות מתאימים מושלכים הצידה, הדור הבא כבר לומד רק את כתבי אותו מגזר, והדת הופכת להיות שטוחה ומגמתית. בדרך, מאבדים את הדעת, את היכולת להכיל ולהתמודד ולקבל דברי תורה, שיש חיוב והכרח לברך עליהם ברכות התורה, אפילו שהם לא באים מהמגזר שלי.

אני חושב שבחו"ל יש יותר פתיחות בענין הזה. אפשר לשמוע באותה שיחת חיזוק גם ציטוטים מהחזון אי"ש, מהבן איש חי, מבעל התניא ומרבי נחמן מברסלב. אפילו ספרי הילדים שם יכולים להחיל סיפורי צדיקים מגוונים. בעיני ראיתי (וצילמתי) ספר ביידיש על הבאבא סאלי. אבל איכשהו, בארץ, מתפתחת מגמה של התקבעות סביב תת-המגזר הקטן שלי, כאילו משה קיבל תורה מסיני ומסרה לרב שלי וכל השאר טועים, ח"ו, ועם כל הכבוד ליציבות לגאוות היחידה, יש בזה בעיה קשה שסותרת את עצם היהדות. בעיני.

אז זהו, שהחסרון שלי, כבעל תשובה חסר מסורת, הוא גם היתרון שלי. יש לי חירות מלאה לבדוק ולבחון, ללקט נקודות טובות, לברר לעצמי מה הן הקליפות שאותן אני מסיר. לא חתמתי חוזה ולא התחייבתי לאף מגזר שתפקיד חיי יהיה לייצג אותו. בשלב זה. אני בודק. מתוך כבוד והערכה, הכנעה וביטול לאמונת החכמים. אבל חברתית אני מסרב להיכנס למועדון שיקצץ לי את הכנפים.

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.