שאלה – האם מותר לדבר "דוגרי" עם הקב"ה, גם על מה שכואב?

האם אנחנו אמורים לטייח שהכל בסדר, או שמא מותר בתפילה לדבר בצורה כנה גם על מה שמפריע לי ולא מובן לי.

האם אנחנו אמורים לטייח שהכל בסדר, או שמא מותר בתפילה לדבר בצורה כנה גם על מה שמפריע לי ולא מובן לי.

שאלה – אני לא בטוח אם זה המקום לשאול, אבל מאד נהניתי מהמאמרים באתר, ויש לי שאלה שמציקה לי שנים ולא מצאתי רב שהצליח להבין אותי… אני מרגיש שיש לי תלונות נגד הקב"ה, או יותר נכון נגד ההנהגה שלו אלי. אני יודע בשכל שזה שטויות, וכמה הכרת הטוב צריכה להיות לי על כל החסדים העצומים לי ולמשפחתי ולעמי, אבל החיים שלי מאד רחוקים מהשלמות ואני לא מצליח שלא להרגיש בלב שזה בגלל הקב"ה, שמונע ממני את כל ההטבה שהוא יכול כל כך בקלות לתת לי, ושאלתי היא – האם נכון לטייח, להתייחס לזה כאל יצר הרע, או שמותר לדבר "דוגרי", ולדבר עם הקב"ה גם על מה שכואב ומפריע לי?

תשובה – זו שאלה כנה ואמיצה. את השאלה שלך, במילים אחרות, כבר מקשה רבינו הרמח"ל במסילת ישרים (פרק י"ט). ראשית נביא את לשונו המתומצתת ואז ננסה לפתוח, להבין ולהעמיק בדבריו. הרמח"ל מדבר על מצות אהבת ה', שהיא מצוה התלויה בלב ולכן קשה לקיימה, והוא מתייחס לכך שנסיונות החיים הם קשיים עצומים למי שחפץ באמת לקיים מצות אהבת ה'.

וכך כותב הרמח"ל: "אמנם כדי שלא תהיינה הצרות והדוחקים קושי ומניעה אל האהבה, יש לאדם להשיב אל עצמו ב' תשובות. הא' מהן שווה לכל נפש, והב' – לחכמים בעלי הדעה העמוקה. הא' – היא כל מאי דעבדין מן שמיא לטב (כל מה שעושים מן השמים הוא לטובה), וזה כי אפילו הצער ההוא, הדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמיתית, וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האבר הנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו אלא רחמנות באמת להיטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבא, יוסיף לאהוב אותו. כן הדבר הזה, כשיחשוב האדם שכל מה שהקב"ה עושה עמו לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה בממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה שהוא טובתו – ודאי טובתו היא, הנה לא תיחלש אהבתו מפני כל דוחק או כל צער, אלא אדרבא, תגבר ונוספה בו תמיד".

רואים מדברי הרמח"ל שאכן נדרשת עבודה עצמית לא קלה, להשיב אל הלב, לנתח ולחשבן, איך באמת עונשי השם אינם נקמה (ח"ו), אלא הכל תיקון לטובתנו, וזו עבודה רבה, לא לקבור ולהתעלם מן הטענות והתלונות, אלא להציף אותם.

אולי זו הסיבה לכך שבפרשת המן, משה רבינו אמר לעם: "לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'", ולכאורה לא מובן, האם הוא מעודד אותם להתלונן לקב"ה? והתשובה המתבקשת והמפתיעה: כן! אל תישארו בתלונה, תהיו מודעים אליה, אבל גם אל תיתקעו בה, אלא תנסו להשיב עליה.

העיקר, לא להדחיק ולטייח את הקשיים, כיון שמי שליבו בל עמו לא יכול לקיים מצוה זו בצורה מלאה, וכמו דוד המלך שלמרות כל אמונתו ודבקותו לא נמנע גם מלדבר ולבקש על צרותיו (בהרבה פרקי תהילים).  הגמרא מספרת (מסכת מכות דף כ"ד) שכאשר ראו רבי עקיבא ורבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע שועל היוצא מקודש הקודשים, רבי עקיבא שחק, אבל שאר החכמים בכו. למרות שגם הם ודאי האמינו לא פחות מרבי עקיבא – הם בכו, כי לא תמיד הזמן נכון לפזר משפטי בטחון, ויש גם זמנים קשים של בכי, של תלונה, וברגע שמודעים לזה, ומנסים באמת למצוא תשובה, לא להיתקע במירמור אלא לבקש מהקב"ה שיאיר עינינו ויתן לנו כוח.

כדי לעשות כך, צריך זמן של התבוננות. ואכן, הרמח"ל בכמה מקומות מעודד לעשות כזו "התבודדות", כמו שכתב במסילת ישרים (פרק ג' ופרק כ"א) ובספרו דרך עץ החיים: "האדם שאינו חושב על זה, קשה לו מאוד מאוד להגיע אל השלימות, והאדם החושב על זה – קרוב אליה מאוד. והחכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד, לא יפנו דעתם מזאת, ולכן יצליחו בכל מעשיהם. אך הממעיט לא ימעיט מלהיות לו קביעות זמן לפחות לשים אל ליבו, אם מעט ואם הרבה, כי אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל".

והחפץ חיים מוסיף עד כמה חשוב לנצל את שעת ההתבוננות וההתבודדות לתפילה אישית. כך הוא כותב בספרו ליקוטי אמרים (פרק י'): "הנה, אף שידוע לכל דאסור להרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא ואחרי הנהגתו, כי בוודאי הדין איתו ודרכיו צדיקים וישרים – מכל מקום מותר לאדם להציע ולהפיל טענותיו לפני הקדוש ברוך הוא על כל צרה ופגע שקרה לו; ואדרבא, מצינו בכתוב שהקדוש ברוך הוא בעצמו מעורר לאדם שיסדר טענותיו וצרותיו לפניו, כמאמר הכתוב (ישעיה ס"ב): "ואל תתנו דמי לו עד יכונן" וגו'.   ולא יסתפק אדם במה שמתפלל השמונה-עשרה שלש פעמים בכל יום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא [=מעומק הלב]. כי השלש תפילות הן אצלו כבר שגורות בפיו, ואינו נותן לב להם כל כך; מה שאין כן אם יתבונן כל אדם בינו לבין עצמו ויעשה חשבון נפש על מצבו ומעמדו, גודל עניותו וטרדותיו הרבות, ועל כולם – הוא משתכר רק על לחם צר ומים לחץ, ואזי ישפוך ליבו כמים נגד השם יתברך, והתפילה תצא אז בכונה עמוקה ובלב נשבר ורוח נמוכה – תפלה כזו וודאי לא תשוב ריקם. ואז, בעת שנפשו מרה לו על מצבו ומעמדו הדל, ומפיל תחנונים לפני הקדוש ברוך הוא, יזכור גם את הצער של השם יתברך, שגם לו כביכול אין מנוחה, ובכל צרותינו לו צר, וסובל עלבון על ידינו, כדכתיב (ישעיה נט): "הן לא קצרה יד ה' מהושיע וגו', כי עוונותיכם היו מבדילים" וגו'. ויבקש אז רחמים גם על גלות השכינה, שתשוב להיכלה ולמקומה, ושנזכה שיתגלה כבוד ה' בעולם, ויקוים הפסוק: "ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך".

 כאשר מתבוננים, לא חוששים להקשות, לשאול, לבקש תשובה, אפשר למצוא הרבה פתחים להבין. לדוגמא:

  • אין ספק שלמרות החוסר הכואב של חצי הכוס הריקה, לכולנו יש גם חצי כוס מלאה להודות עליה. לכולנו יש בחיים נוחות, חירות, קורת גג, לחם לאכול ובגד ללבוש ועוד ועוד. במקביל לפתיחת הנושאים הכואבים, כדאי גם להפנות קצת קשב ותשומת לב לחצי הכוס המלאה, וזה עוזר מאד לראות את הצרות בפרופורציות המתאימות.
  • לפעמים הנסיונות והקשיים, הם כמו הצבת מראה, שעוזרת לי להבין דברים לא מתוקנים בעצמי. עצם פתיחת הדברים עוזרת לראות למה זה בעצם כל כך מעצבן אותי או כואב לי, וכך במקום להאשים את הנסיבות, את הזולת, את הקב"ה, התבוננות יותר מעמיקה עוזרת לחדד את שורש העניין, ונותנת לי כלים להבין את עצמי, לקחת אחריות ולהתמודד בצורה שונה. זה פתח לנושא בפני עצמו, שיש הרבה מה להאריך בו, אבל היסוד פשוט: הנסיונות הם פתח לשינוי תפיסה, או עשיית השתדלות בכיוונים של התקדמות ועלייה.
  • לגיטימי לגמרי להגיע למסקנה שאני לגמרי לגמרי לא מבין למה זה מגיע לי, אבל כבר יש לי הרבה קרדיט על דברים אחרים שקרו לי בעבר ולא הבנתי, ורק למפרע הבנתי למה הם כל כך היו בעצם לטובה. כמה פעמים התפללתי לזכות בלוטו, או להתעשר בכל צורה שהיא, ובמבט לאחור אני יודע שאת כל הצמיחה האישית והבנייה שלי לא היתה יכולה לקרות אילו הייתי באמת מתעשר. ועל זו הדרך, גם אם לא נמצא תשובות מוחלטות, עצם פתיחת הדברים תאפשר למצוא נקודה של נחמה.

אנחנו מידי מבוהלים שלא נמצא תשובות ואמונתנו תתערער אם רק נעיז לדבר דיבורים כנים. לעניות דעתי יש בכולנו נקודה יהודית אמונית שורשית, ולכן לא רק שזה לא יפגע באמונה שלנו, אלא אדרבא, צרובה בכולנו האפשרות להאמין גם בחושך, ואם נקדיש לכך את ישוב הדעת הראוי, אני בטוח שנופתע לטובה. וכמה אני שמח שזה לא חידוש שלי אישי, אלא כך מלמד אותנו הרמח"ל.

לסיכום, הדרך להתעלם מן הקשיים אינה נכונה. טוב למצוא זמן ולדבר עליהם, אבל לא להיתקע בהם, אלא לחפש תשובות, ולבקש רחמים לפני ה' שיאיר עינינו ויעזור לנו למצוא את התשובות, על ידי מורים, רבנים, ספרים, ופתיחת הלב אליו יתברך.

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.