לפניכם תימלול הראיון עם עדי רן בתוכנית "תשובה על תשובה" של דן טיומקין ועופר גיסין ברדיו "קול חי" (י"ז אלול תשע"ד) .
ניתן להאזין לראיון כאן:
האורח הראשון שלנו הלילה, כתב את הקטע הזה:
"בעת חשיכה בנפש, כשלא מאיר כלום, ויש את הריקנות הזאת שתוקפת אותנו חדשות לבקרים, צריך להיזכר בהקדמות שקיבלנו, ולהישען רק על האמונה. להתנהל בתוך חשיכה רוחנית, עם זכרון האמונה. אחר כך אתה מבין שזה בדיוק מה שהשם רצה שתלמד פה. לא לסמוך על מה שאתה רואה, העולם מתעתע מאוד, ובעיקר הפרשנות שלו. אז זאת הזדמנות, כלומר בשעת החשיכה, ללמוד להישען על דבר אובייקטיבי, שאינו תלוי בנסיבות המשתנות, להישען על הזכרון והשכל של האמונה".
זה לא חלק משיר, זה קטע הגות שהוא כתב. אחד מרבים מאוד שהוא כותב, כמעט על בסיס יומיומי, ורבים מאוד מהאנשים שמכירים את המוזיקה שלו, בכלל לא יודעים לחבר את הדיבורים האלה עם מה שהם תופסים בו. ואנחנו מדברים על עדי רן, שיש כאלה שמכירים אותו מהשירים ההומוריסטיים שלו, יש כאלה מהשירים הנוקבים והבוטים שבהם הוא מתאר את העולם של עובד השם, בעל תשובה, ובן אדם רב גוונים. עדי הוציא עד היום ששה דיסקים. הראשון היה כבעל תשובה לפני למעלה מ15 שנה.
עופר: עדי, אני קורא את כל קטעי ההגות והאמונה שלך, ואפילו לפעמים קצת פוליטיקה שאתה מכניס שם דעות. שאתה כותב באינטרנט כמעט כל יום. ולדעתי הצד הזה שלך, כי אני לא יודע איך לקרוא לזה, לא הוגה דעות, כי זו מילה לא מתאימה, אלא כאדם עמוק מאוד, בעל מחשבות עמוקות, באמונה ועבודת השם, אני חושב שהצד הזה שלך צריך יותר להתגלות. אבל הדבר שבו אתה כבר התפרסמת, והיה לנו קשר אז, בדיסק הראשון שלך, "האחרון שבעם". אתה היית היוצר הראשון, בעל תשובה, שבמקום להלחין תהילים בסגנון קצת יותר קאונטרי פולק-רוק, אתה כתבת שירים מאוד נוקבים מתוך הלב, אפשר להגיד מתוך הבטן אפילו, וגם שרת אותם בסגנון של זמר יוצר, שאומר איזה אמירה מאוד מאוד אישית ואני חושב שבענין הזה אתה היית מורה דרך של רבים אחרים שבאו אחריך בסגנון הזה. אף אחד לא דומה לך. ב"ה נשארת יחודי.
מענין אותי לשמוע מה יש לך להגיד למוזיקאי בעל תשובה, שחזר בתשובה לפני שנתיים, הוא לא יודע מה לעשות עם המוזיקה שלו, עם הענין שלו. אתה היית גם יוצר לפני התשובה. היית ידוע בתל אביב והקלטת שירים. מה יש לך להגיד לאחד כזה. מה הוא צריך לעשות?
עדי רן: את האמת? אני לא יודע. כיוון שאני לא יודע כמה זה בוער אצלו. בעצם הכל בא מהשגחה של השם יתברך. באמת שלפעמים הוא צריך לעזוב את זה ואולי לעסוק בתורה ואולי להיכנס עכשיו לענין של התיקונים של בעל תשובה וכל המהלכים האלה. לפעמים הוא צריך דווקא כן לעשות את זה. כך שאני בעצמי, אף פעם לא הייתי בטוח. זאת אומרת, פעלתי כמו מי שבטוח, אבל אף פעם לא הייתי בטוח. בין שיר לשיר, בין אלבום לאלבום, בין הופעה להופעה, חשבתי שאולי אני צריך לעשות אחרת. והרבה פעמים אפילו שילמתי מחיר די כבד, בוא נגיד בקריירה, על זה שמאוד רציתי לקום מוקדם, וכבר לא רציתי הופעות איזה תקופה. כי זה לא פשוט. באמת לא פשוט.
דן: אתה לא רואה את היצירה שלך חלק מעבודת השם?
עדי רן: שמעתי אתכם מדברים בתוכנית לפני זה, נקטתם בקו של מאוד בעד הענין, אבל דווקא אני יכול להגיד שיש את הצד ההפוך. המעמד הזה של יוצר ומופיע וכל זה, זה מושך הרבה בעיות. יש עם זה בעיות.
עופר: הסיבה שאנחנו נוקטים בקו הזה זה אחרי הרבה חשיבה וגם הרבה התייעצות עם הרבה אנשים. אני יודע, ואני רוצה לשאול אותך, אם הסכנות והנזקים של לחנוק את היצירה זה לא יותר חמור.
עדי רן: אז אני אומר שלא, כל מה שאני מספר, אני אומר עכשיו, אני לא בא עכשיו להגיד את זה מבחוץ, אני פשוט משקף את מה שאני עצמי עברתי במסלול הזה. הבעיות עם היצר הרע של הענין הזה זה לא רק הדברים המפורסמים. זה גם ביזנס, לא רק במוסיקה. צריך להיות יותר חזק באמונה שלך ובעבודת השם. יותר חזק בדבקות שלך בשביל להתעסק בדברים האלה מאשר ברגיל. זאת אומרת, זה הפוך. ולכן אם אתה שואל אותי מה לומר לבעל תשובה שמתחיל עם זה אני פשוט אגיד לו את הכל, ואפרוש לפניו את כל האפשרויות, כולל הקשיים בכלל של הוצאת מוסיקה. אנחנו מדברים שכאילו מוציאים שיר, ותיכף זה מצליח. יש פה עבודה קשה מאוד, יש פה קשיים גדולים גם בפרנסה. זה לא משהו שאתה עשית ואוטומטית זה מצליח, ועכשיו אתה מתלבט אם להיות תלמיד חכם או להיות מוזיקאי, אתה צריך לזה מסירות נפש ממש כמו לגמרא. זה קשה מאוד. להוציא דברים, להפיץ אותם ולהצליח איתם, זה לא פשוט. אבל אם אתה מדבר איתי באופן של בוא עכשיו תזיז את כל העולם עכשיו הצידה, ותדבר איתי עכשיו רק על הנפש של הבן אדם, אז בזה אני מסכים איתך לחלוטין.
דן: אביתר בנאי כתב על זה שיר שלם שנקרא: "מחיאות כפיים", שמשכו אותו כמו אחוז כישוף, והנחש עומד בפינה. זה נכון. זה צד נכון שצריכים להתיחס גם אליו. ובאמת לשקול הכל בראיה רחבה של רווחים והפסדים.
עדי רן: כן, אבל אתה יודע, אני עשיתי את ההכרעה שלי, מכיון שקודם כל אני מרגיש שאני מובל כל הזמן ע"י הקב"ה, כאילו אין מה לעשות פה, והקב"ה מנהיג את העולם, "רבות מחשבות בלב איש", נעשה ככה ונעשה ככה, "ועצת השם היא תקום". הקב"ה מוביל את הכל. גם כל פריצת הדרך הזאת שאני עשיתי, שהיא היתה באמת חידוש גדול בעולם. עשיתי את זה מצד של תמימות, פשוט המשכתי ליצור וחזרתי בתשובה והמשכתי כאילו לדבר אל הקהל שלי ולספר לו מה שאני עובר. בזכות זה זה יצא ככה. אם הייתי חושב יותר מדי, אולי בכלל לא הייתי עושה את זה. אולי הייתי עושה את זה אחרת.
דן: לזה אני פחות מתחבר, כי בסה"כ אם אדם לא עושה השתדלות, ולא עושה איסטרטגיה נכונה…
עדי רן: לא, זה ברור שזה בא מתוך השתדלות, אצלי זה בא מתוך תמימות, כי איך יצרתי את האלבום הראשון שלי? בהתחלה התחלתי ליצור אלבום, הייתי חילוני ותוך כדי האלבום, התחלתי לחזור בתשובה, ואז הורדתי את השיר הזה והוספתי שיר אחר. הורדתי שיר אחד והוספתי אחר ואז יצא בסוף אלבום דתי לגמרי והלהקה שניגנתי איתה זה להקת "רעש" של ג'וני שועלי ורע מוכיח ואחרים, וג'וני היה כבר קצת בתשובה, והחליטו לקרוא לזה "רעש מהדרין". והכל היה מפוצץ בהומור. וזה זרם ככה. הנקודה היא שלכתוב שירים מהלב, מה שנקרא בטקסט פתוח זה גם היה חידוש כי אף אחד לא עשה את זה לפני זה. אז איך אני הבנתי את זה? אני התחלתי ללמוד תורה, אני אומר מי כתב את תהילים? דוד המלך. איך הוא כתב את תהילים? מה הולך שם? הוא הדפיס פסוקים? לא, הוא כתב מהלב שלו. או שהוא ניגן עם איזה גיטרה, אני בטוח שהכינור שלו היה משהו כמו גיטרה, כי אי אפשר לנגן ולשיר עם כינור. אפשר לנגן ולשיר רק עם כלי הרמוני שנותן איזה אקורד. הוא ישב ושר לקב"ה. הוא שר את כל הדברים של הקב"ה. אז ככה הבנתי את זה. וכשאתה חוזר בתשובה אתה נהיה חרדי והכל, ו"אדוני, מה זה?! דוד המלך, וזה הכל רוח הקודש!", וכל זה. אז איך אתה מעז, וזה פתאום נהיה כבד, ומשהו מחוייט. אבל אני באתי מהתמימות. ואמרתי דוד המלך, אנחנו צריכים להיות כמוהו. ולשיר לקב"ה. מזה זה בא. שמע, זה ההובלה של השם, אין שום ספק.
דן: עופר אמר שכל ההגות והכל קטעי אמונה העמוקים והנכבדים שאתה כותב, לא מספיק באים לידי ביטוי בשירים שלך. אבל אני חושב שאף על פי כן יש מומחיות מסוימת בשירים שלך, שאתה באמת מצליח בדרכך המיוחדת לא ליפול במלכודת של קיטש חדש, אלא להלביש את כל הרעיונות הגבוהים האלה בתוך מציאות קלה ונחמדה כמו בשיר: "אני צב" שזו מציאות כל כך מוכרת מהחיים של כולנו, אבל זה מולבש על צב, שאפילו ירון לונדון יכול היה ליהנות מזה.
עופר: הציבור החרדי, ובמיוחד הנוער החרדי, מתחבר לעדי בתחום של ההומור החוצפני שלו, בתחום של הברסלביות הבוטה שלו, אבל הוא פחות מתחבר לעמקות של הטקסטים של השירים של עדי. וזה דבר שצריך לקרות לדעתי.
עדי רן: השם יברך אתכם, כל טוב, תצליחו.
טלפון: 
מייל: לחץ
איזה יופי הקטע שמובא בהתחלה, שעדי כתב.
תודה רבה על תמלול הראיון.