יש נקודה, שלנו בעלי התשובה קל במיוחד להזדהות איתה. מדובר בנקודה ששייכת בכל יהודי, נקודת השייכות לקב"ה, נקודת האמת, שמתגלה ומנצנצת לה פתאום גם אצל היהודים הכי רחוקים. גם אצל אלה שהכי לא היה מסתבר שיחזרו בתשובה. גם אצלנו. אין לך אדם שאין לו שעה.
הנקודה הזאת, אינה רק תחושה או הרגש, זה לא וורט או דרשה. מדובר במציאות מוחלטת, שיש משהו שצרוב בנו, שלא נתון לבחירתנו, שגורם לנו לרצות, להתגעגע, לכסוף. וגם אם הוא מוסתר במאה טון של טומאה, הוא תמיד נשאר שם. הנקודה הזאת כבר מוזכרת בספרים. בעל חידושי הרי"ם, האדמו"ר הראשון מגור, כתב כבר לפני יותר ממאה וחמישים שנה, על הנקודה הזאת, בזה הלשון:
"ופעל אברהם בזה לדורי דורות, שגם יהיו באמת מרוחקים, עם כל זה – ישאר פנימיות האהבה מהשם יתברך לישראל, וממילא יהיה גם בלב ישראל כן, שהפנימיות ישאר באהבת השי"ת -רק מוסתר.
וזה שאמר השם יתברך לאברהם אבינו (בראשית ט"ו א') "אנכי מגן לך", שיש נקודה בלב כל איש מישראל שהשי"ת הוא מגן שלא יאבד אותה, ומזה, אף על פי שחטא – ישראל הוא.
ועל זה אנו מברכים את השם יתברך בתפילת שמונה עשרה – "מגן אברהם" (לשון ספר הזכות לבעל חידושי הרי"מ, פרשת תזריע. נכדו, בספר 'שפת אמת', הביא ענין זה הרבה פעמים, וכתב שעל זה נאמר "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה", על אותה נקודה פנימית שנמצאת בלב כל אחד מישראל.
הנקודה הזאת לכשלעצמה – אינה מספיקה לתחושת דבקות וקירבה, אבל יש בכוחה לגרום ללב להתעורר. בספר נתיבות שלום מובא שזה סוד נס פך השמן של חנוכה, שלמרות כל ההתיוונות וכל מאמצי היוונים לטמא כל חלקה, יש משהו שנשאר, משהו שנשמר, מעט שמן, שממנו הצליחו לעשות את חנוכת המזבח.
גם אנחנו, עברנו מה שעברנו, אבל נקודה פנימית נשארה טהורה וזכה והיא זו שנתנה לנו את הכח בהמשך למצוא את הניצוץ ולעשות שינוי כזה מהפכני בחיינו.
הבעיה – שזה לא נגמר כאן.
אחרי התשובה – נכנסנו למהלך חדש. בעולם חדש, עם ערכים אחרים ותרבות אחרת. אבל גם בו הנקודה הפנימית לא יוצאת לפנסיה. גם הממוסדות החדשה התחילה לכסות את הנקודה הפנימית הזאת. זה כיסוי שונה לגמרי מהשכבות שהסתירו את הנקודה ב'חילוניות'. אבל גם כאן, הטכניות הממוסדת הבלתי נמנעת של דורנו החיצוני, התחילה לכסות את הנקודה הפנימית שלנו.
הרב דסלר (מכתב מאליהו, ח"ג עמ' 116) מיטיב להגדיר את המצב, הרי ציטוט לשונו:
דורנו הוא בודאי דור עקבתא דמשיחא, אשר עליו אמרו רז"ל (משנה אחרונה בסוטה): "והאמת תהא נעדרת". דורנו הוא דור חיצוני, הדבק בחיצוניות בלי תוכן פנימי. דור שכל טובותיו – שלא לשמה. דור שכל עולמו – תיאטרון, וכל מעשיו – משחקים. דור שכל מחשבותיו – דמיון, והשגת המציאות האמיתית נעדרת ממנו. בדור אשר כזה, כל העולם כולו – בית חולי נפש, אשר בדמיונות ידבקו ויחשבו.
ומי הם הרופאים בבית החולים הנורא הזה? החולים בעצמם! הן, שכלם מטושטש, ודעתם מבולבלת, והסביבה מלאה שגעון. האם לחולי נפש יאמרו: 'צאו ורפאו את עצמכם'? מה נורא המצב!
אין לנו אלא לדרוש ולתור אחרי נקודת האמת – ניצוץ הרצון הפנימי שישנו בלבו של כל אחד מישראל, ונמצאנו בעזרת ה', אם נתחזק בכל כוחנו. עכ"ל.
הדברים מדהימים. הדרך היחידה להינצל מהחיצוניות, מהמשחק, מהתאטרון, גם זה ה"חרדי", היא לדרוש ולתור אחרי נקודת האמת הפנימית. להתפלל על זה. לא להתקבע ולא לחשוב לרגע שכבר מצאנו את כל התשובות, ושהאמת נמצאת אצלנו בכיס. היא לא. היא נעדרת. ואם נהיה מודעים לזה ונחפש אותה בכל כוחנו, אז אנחנו בכיוון הנכון.
כאשר בן אדם מחפש את האמת, זה כמו שהוא מרתיח סיר גדול שמכיל הרבה מים, שנראים צלולים, אבל הבישול גורם לצים לרתוח ולהעלות את כל הפסולת שהיתה בו. צריך הרבה חכמה לדעת איך מסירים את הפסולת בלי לשפוך את המים (שיחות הר"ן סימן ע"ט). ככה זה תהליך תשובה. זה גורם לדברים לצוף, וזה מאלץ להתמודד, לעשות עבודת בירור והבדלה, בין חושך לאור, בין אמת לשקר, וזה קשה מאד, כי רק מלוא נימא מפרידה ביניהם. כאשר בן אדם לא עסוק בלחפש את האמת, הוא קופא על שמריו. כתוב בפסוק (צפניה א' י"ב): "וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם", מי שלא זז ומצבו הרוחני לא משתנה, זה סימן מובהק לפגם גדול, השמרים שלהם קופאים, מתגבשים, מכסים את הלב שהופך ללב של אבן, לב ציני או מיואש, טכני וחסר התחדשות.
דואג האדומי ואחיתופל היו אנשים גדולים מאד. הם ידעו הרבה תורה, היו בתפקידים מאד מכובדים, ולמרות זאת אין להם חלק לעולם הבא. הטעם לכך שהם נפלו כמו שנפלו, אומרת הגמרא, שטינה היתה בליבם. שמעתי מהרב אורי זוהר שליט"א שזו בדיוק הטינה שהתגבשה לה, העובדה שהם לא התסיסו והפכו את עצמם בחיפוש אחר האמת אלא התקבעו להם בממוסדות שלהם.
אנחנו לא רוצים להגיע למצבם. והנקודה הפנימית שלנו גם לא ממש נותנת לנו. החכמה היא למצוא כוחות ולהמשיך לחפש לא רק כשאתה צעיר ומהפכן, אלא גם כשאתה ראש משפחה, מלא אחריות ועול, עייף ויגע. לא להיכנע כי אז רק מגיע שלב המודעות המלאה לכל סוגי הקליפות שמסתירות את אותה נקודה פנימית, נקודה שהזוהר קורא לה: "בת מלך", שחבויה לה בתוך הסלע (הרב אורי זוהר כתב על זה ספר שלם שנקרא: 'השבר ושברו', ובו כל ציטוטי הזהר שמדבר בענין זה, ראה שם בעיקר בפרק ט'). הבת מלך הזאת היא הניצוץ הזה, שחבוי לו בתוך הקליפות. אז הזמן לעשות שוב, תשובה על תשובה, ולהיכנס באמת פנימה.
אז איך באמת מגיעים לזה? כדי למצוא את אותה נקודה פנימית, כדי להתחבר אליה, צריך קודם כל להיות מודע לכך שהיא בכלל קיימת. "במקור שלי אני טוב גמור", שר אביתר בנאי, ורבי נחמן מברסלב כתב בזה תורה שלמה (רפ"ב) כיצד לראות בכל אחד את הנקודה הטובה שבו, גם בעצמנו. דרך המודעות והחיפוש אחריה אנחנו יוצרים ומעצימים אותה.
אבל אסור להשאיר את זה כידע תאורטי. זה חייב להיות משהו שתמיד במודעות. אי אפשר להיות מחוברים לנקודה הפנימית שבנו אם לא נהיה קשובים לעצמנו. אם הרב דסלר דיבר על עולם עם קצב מטורף שכולו תיאטרון לפני שישים שנה, עולמנו מאז השתנה והתדרדר פי כמה, ולכן חובה עלינו למצוא שעת שקט שבה הפלאפון מכובה, ולעשות חשבון נפש, לא של הלקאה עצמית, אלא של התבוננות, הודאה, תפילה, דיבור, הכרת הטוב. זה מאפשר לדברים לצוף ולהתגלות. כמו שכתב הרמח"ל שבלי זה אי אפשר, כמו שנהג החפץ חיים וכל צדיקי הדורות מחפשי האמת.
יעזרנו ה' שנמצא ונתחבר לנקודה הפנימית שבנו, ושהיא תזכה תמיד להאיר אותנו ואת העולם כולו.
טלפון: 
מייל: לחץ
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.