כתוב בתורה (ויקרא י"ט ט"ו): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". על פי פשוטו זוהי מצוה לדיינים לדון, ולהשוות בין שני בעלי הדין, לתת לשניהם יחס שוה. חז"ל הרחיבו לנו את היריעה ולמדו מכאן שכל אחד הוא בעצם שופט כיצד לנהוג במצבים השונים בחייו, וכאשר הוא רואה אחר נוהג בדרך מסוימת, עליו לדון לכף זכות, כלומר לתת פרשנות חיובית למעשי הזולת, וכמו שנאמר במשנה (במסכת אבות, פרק א'): 'הוי דן את כל האדם לכף זכות', וכן פסק להלכה החפץ חיים (בהקדמת ספרו, עשין ג').
הדבר נכון לגבי מצבים ומעשים מסוימים, והדבר נכון כהסתכלות כללית על העולם. לדוגמא, הפוסקים מבארים שמצות כיבוד הורים היא מצוה לא רק שחובה על הגוף לכבד (שיש מאכיל אביו פסיונים, שזה מאכל יוקרתי וחשוב, ועדיין נטרד מן העולם בגלל שהלב עושה זאת בחוסר כבוד, כמבואר בגמרא בקידושין ל"א ב'), אלא זו מצוה שעיקרה בלב, כפי שפסק החרדים, וכפי שפסק החיי אדם (כלל ס"ז), שיחשוב על אביו ועל אמו שהם גדולים ונכבדי ארץ, ובכך יבוא לכבדם כראוי. כלומר העיקר כאן הוא הלב, ולכן זו מצוה שבלב. וראיתי מקשים, שלא כל אחד זכה שהוריו גדולים ונכבדי ארץ. רוב בני האדם זכו להורים די אנושיים, כאלה שנופלים וקמים, ויש בהם חסרונות לרוב. וגם הם מצווים לכבד את הוריהם… ומתרצים, שלמרות חסרונותיהם, לכל אחד יש נקודות טובות שבהם הם מתוקנים, וכאשר מתבוננים על ההורים יש להציב מול העיניים את הנקודות הטובות, ובכך באים לכבדם כראוי ( שיחות מוסר, יתרו תשל"א). ואם כן, לא רק את ההורים יש לכבד, אלא גם את תלמידי החכמים, את הכהנים, את לומדי התורה, איש מחויב לכבד את אשתו ואשה את בעלה, ולמעשה יש מצוה לכבד (בדרגה מסוימת) כל אדם, וזו אחת השאלות שנשאלים בשמים, והדרך לקיים זאת, כפי שראינו, היא על ידי התבוננות בנקודות הטובות שבהם, שזו עבודה רוחנית לא פשוטה, לפעמים נגד הטבע שממהר לחפש חסרונות וביקורת בזולת, אבל מלמדת אותנו התורה לחפש את הטוב, ולדון לכף זכות.
ולמעשה זו גם מצות עשה של "והלכת בדרכיו", שעל הקב"ה נאמר (במדבר כ"ג כ"א): "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב", שהקב"ה לא מביט על חסרונותינו, וכך גם על האדם ללכת בדרכי הקב"ה, להימנע מלחפש אוון ופגמים בחבירו, בעין רעה, כתלמידי בלעם הרשע, שמסתכלים ב"אפס קצהו", תמונה חלקית ומעותת של פגמים, אלא אדרבא, כל יהודי מחויב להביט על הטוב שבחבירו, כמנהג תלמידי אברהם אבינו ע"ה שרואים בעין טובה בהתיחסם לזולת, גם אם זה מחייב להרחיב את התמונה, לראות הקשר רחב, כחלק ממתקדמות של תהליך או בדרכים יצירתיות אחרות.
רבותינו הרחיבו לדבר על ההשפעה הרוחנית שיש למצוה זו. אבל לפני שנביא את דבריהם, נקדים בענין ההשפעה הרוחנית שמעשה מצוה יכול ליצור בעולם.
הגר"א מוילנא, ביאר את הפסוק (משלי כ"ז י"ט): "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם", שלא מדובר רק בהשפעה לא מודעת על הזולת כאשר אנו מסבירים לו פנים, אלא גם כאשר אותו זולת נמצא במרחק וכלל לא יודע על תחושותינו כלפיו, עדיין יש כאן השפעה מיסטית, שהתחושות שלנו כלפיו יגרמו לו להרגיש בצורה דומה כלפינו. ורואים שגם כאשר הגוף לא נמצא כלל ביחסי תקשורת עם אחרים, יש קשר רוחני מיסטי בין הנשמות, והיחס שלנו כלפיהם גורם להם לחוות מציאות רוחנית אמיתית וברורה, וכן כתב גם האור החיים הקדוש (שמות ל"ג י"א). ולא רק לענין היחס הפנים והלב יש קשר מיסטי לא ברור של השפעה על הזולת, אלא גם לענין לדון לכף זכות, כאשר יהודי דן את חבירו לכף זכות נוצרת מציאות רוחנית של השפעה חיובית.
מי שמאד הרחיב וסלל במצוה זו דרך ערוכה וברורה הוא רבי נחמן מברסלב (בליקוטי מוהר"ן, תורה רפ"ב, הידועה בכינוי: "תורת אזמרה"), וכתב שם, שכאשר אנו דנים אדם לכף זכות, מחפשים בו נקודה טובה, אז באמת הוא נידון לכף זכות, וכלשונו: 'ועל ידי זה שמוצא בו איזה מעט טוב ששם אינו רשע, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה את הרשע באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה על ידי זה', עכ"ל. וזה חידוש גדול, שעצם ההתבוננות מתוך מטרה לחפש את הטוב יוצרת מציאות של טוב. וכמו שאומר הפסוק (תהילים ל"ז י'): "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ". ההתבוננות (מתוך חיפוש הטוב) על הרשע גורמת לו להיעלם. ממש ככה. בכל אדם ובכל מצב יש משהו של טוב, והסוד הוא להתמקד בו, להיות מודע אליו, להעצים אותו, לגדל אותו ולחזק אותו. ובכך להפוך אותו למציאות.
ממשיך רבי נחמן ואומר עוד חידוש, שאת הגישה הזאת אדם צריך ליישם לא רק על אחרים אלא גם על עצמו. לחפש את הטוב. עצם הרעיון פשוט. כמו במצות "ואהבת לרעך כמוך", כדי להצליח לאהוב את הזולת צריך לאהוב קודם כל את עצמו, שזו נקודת הייחוס, וכפי שמפורש בפסוק: "כמוך". ככה זה עובד. וכך גם בחיפוש נקודות טובות בזולת, אדם שלא רואה את הטוב בעצמו לא יוכל לראותו אצל זולתו, ולכן הוא חייב להתחיל בעצמו. ולא רק במודעות כללית, אלא לעשות מזה עבודה, עבודה יומיומית, לחפש את הטוב שבו. וההזנה היא דו כיוונית, הראיה הפנימית משנה את ההתיחסות לזולת, וההתיחסות לזולת באופן של חיפוש טוב מסייעת על ההסתכלות פנימה, ובדרך – משתנות תבניות החשיבה שלנו, שחלקן תקועות איתנו עוד משלבים מוקדמים בילדות, ודרך העבודה הזאת גורמת לשינוי במשקפיים שבהם אנו מסתכלים, פנימה והחוצה. ובמקום להיות במצב של 'כל הפוסל – במומו פוסל', רואים את הנקודות הטובות, בנו ובזולת, בזולת ובנו.
צריך לחפש את הטוב. וגם ברע, לחפש נקודות של טוב. מלאך אחד מני אלף. שזה עיקר העבודה. על זה הפוקוס. ומה עם היגון והצער של התשובה? אין חולק שגם זה כתוב, ואין חולק שגם לזה צריך לייחד זמן, אבל לתחום לזה זמן קצוב ומסויים, ושאר כל היום – בשמחה, לחפש את הטוב. נקודה טובה, ועוד נקודה טובה, "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ – וְאֵינֶנּוּ".
זה יסוד מהותי ובסיסי ששייך לכל יהודי, ויש הרבה דוגמאות לכך בחז"ל ובכתבי רבותינו מכל המגזרים. אבל כמו שאיסור לשון הרע נאסר עוד לפני החפץ חיים, ומוסר היה מרכז העבודה עוד לפני הגר"י סלנטר, כך גם ענין זה היה יסוד גדול ועצום מאז ומתמיד, אבל לפני כמאתיים שנה רבי נחמן התמקד בענין הזה, ומאז הדיבור הזה קיבל הרבה לבושים: גם בדברי תורה, וגם בדברי חוקרי הנפש והפסיכולוגים, שהולכים ומגלים שזה סוד האושר, זה סוד ההצלחה, זה סוד החיבור הפנימי. ושבדור שלנו, אי אפשר בלי זה להתחבר. כמה לבושים וכמה שפות קיבלה התורה הזאת מאז. כדוגמא אחת מני רבות, נביא את דברי פרופסור מרטין זליגמן בספרו "אושר אמיתי", שבו הוא מחפש את גורמי האושר. כפסיכולוג ומדען, הוא שולל את יתר הגורמים (כסף, בריאות, אהבה) ומוכיח שרק דרך מודעות מתמדת לטוב שבחיינו, וחיפוש אחרי הטוב, אדם מצליח באמת להיות מאושר, אדם מצליח באמת למצוא סיפוק ונחת בחייו. הספר הזה הפך לז'אנר שלם בפסיכולוגיה, שנקרא 'פסיכולוגיה חיובית', ובו מתאמתים להביא תוקף וראיות למה שרבי נחמן גילה כבר מזמן. רק שבדברי רבי נחמן כתוב כמובן הרבה מעבר לזה. זה לא רק 'חקר מוקיר', זה לא רק לחפש את חצי הכוס המלאה. יש לזה יסוד רוחני אמיתי, שכל אחד במקור הוא טוב גמור, נשמה טהורה. זה העיקר וזה המהות, וגם אם יש הרבה לכלוך ואבק דרכים מבחוץ, אין בכוחו לגרוע ולהפחית מהיהלום המנצנץ שנמצא שם בתוכנו. כאשר משנים את הפוקוס, ומנסים לראות מעבר ללכלוך החיצוני, לחפש אחר הנקודות הטובות, שהן האמיתיות ומהותיות בנו, אז מגבירים את כח המגנט המופלא הזה, ויוצרים מציאות רוחנית מופלאה של "עוד", עוד נקודה, "ועוד מעט ואין רשע, והתבוננת על מקומו – ואיננו", החיפוש אחר ה"עוד", ההתבוננות הזאת גורמת לאותו רשע להעלם. זו לא 'עוד' עצה נחמדה לחיים טובים, אלא זה דיבור אלוקי של מצוה בעלת כח סגולי, כח אמוני, כח של דבקות עם בורא העולם, כמו כל מצוה. לעמול לעשות חיפוש מתמיד אחרי נקודות טובות.
זה יסוד ראשון בזוגיות, להתעלות מעבר לכל הטענות הנכונות, ולחפש את הטוב, להעריך אותו, לייקר אותו, לעורר אותו.
זה יסוד ראשון בחינוך הילדים, אף ילד שמתחיל ללכת לא יצליח אם לא יעודדו אותו, למרות שבהתחלה הוא מועד, נופל. למרות הכל רואים רק את הטוב וזה מעודד אותו ללכת טוב. וכך בכל שלב בשלבי ההתפתחות של ילד. הביקורת משתקת וגורמת לברוח, העידוד והחיפוש הוא זה שמצמיח ומגדל. לדוגמה, נער מתבגר שמגיע לפני השקיעה להניח תפילין, וזוכה לגערות על כך שרק עכשיו הוא נזכר, לא יפתח חשק או רצון חיובי בתחום הזה. לעומתו, נער שזוכה למחמאות על כך שלא הניח ליום לעבור בלי מצות תפילין, איזו יראת שמים, יקבל תמריץ אמיתי גם מחר שלא לפספס, ובעזרת השם, עם הזמן, יתפתח אצלו תהליך, בקצב שלו, שבו הוא ישכיל להניח בזמן הנכון ולא ברגע האחרון.
זה יסוד ראשון בקירוב רחוקים, שאם נספר להם מה מצבם הנוכחי וכמה גדולים העונשים על כך הם ודאי לא יתקרבו. רק יברחו. כל מקרב מתחיל יודע שצריך לחפש טוב. להעצים, להגדיל, לשבח. ואז הנקודות הטובות מתרבות ומתעצמות. רק ככה. כך התחיל אברהם אבינו לקרב גרים, הוא התעלם מהעבירות הרבות שלהם, הוא ביקש מהם לשטוף את אבק הרגליים בחוץ, את העבודה הזרה, והעניק להם אוכל וחום, ובכך זכה לקרבם. בכך הוא זכה לצרוב בכל בניו ותלמידיו את היכולת לראות את הטוב שמסתתר לו. בספרי קבלה כתוב שאברהם מידתו חסד והוא מקביל לכוכב צדק. ועל זה נאמר, בצדק תשפוט עמיתך, תשפוט את עמיתך לא לחובה אלא בצדק, על פי מידת צדק שלימדנו אברהם אבינו עליו השלום.
זה יסוד ראשון בהעצמה אישית. כל גישה טיפולית מכל סוג שהוא דוגלת בבניית הערך העצמי והבטחון דרך מבט חיובי על הצלחות העבר, רק ככה זוכים לבטחון לעוד אתגרים ולעוד הצלחות.
זה יסוד ראשון גם ברוחניות. לחפש נקודות טובות. אם אפשר לשקף אותן בדיבור או בהערכה זה נפלא. אבל גם בלי זה, עצם ההתבוננות תחת הרצון לחפש טוב, היא עצמה מצוה עם כח אטומי לגרום לרע להיעלם ולטוב להתרבות. נוסף כאן הערך הסגולי של המצוה: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". לחפש בו ובנו נקודות טובות. לא תמיד זה קל. ראוי להתפלל על זה. "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא" (תהילים ל"ב ו'), למצוא את אותן הנקודות, לרפ"ב אותם, להפוך אותם לטוב.
וכאמור, זו עבודה שצריך לעשות ולא לסמוך על כך שבאופן כללי הדברים ידועים ומוסכמים. כל דברי הביקורת והמוסר שפוגשים אותנו בלי שההקדמה הזאת מוטמעת בנו היטב בלב, עלולים לגרום להיפך, ליאוש, לדחיה. זה דומה לאיש מד"א שניגש לפצוע בתאונת דרכים, ובעוד מדמם על הכביש, לדבר איתו על נזקי העישון בטווח הארוך. הכל נכון, אבל כרגע הבן אדם עומד למות, תדאג שיהיה בן אדם לדבר איתו. בלי להפנים את אהבת ה', את הטוב שבנו, לא נצליח להתחבר אל דברי המוסר. ולכן כל כך חשוב להוריד ללב את דברי האהבה. עד כדי כך, שהיה מי שתיקן 'וידוי' משלים, בזה הלשון:
'אהבנו, ברכנו, גמלנו חסד, דיברנו יופי,
האמנו, והשתדלנו, זכרנו, חיבקנו, טעמנו ספר.
ייחדנו, כיבדנו, למדנו, מסרנו נפש,
ניסינו. סרנו לראות, עשינו משהו בכל זאת.
פירנסנו. צדקנו לפעמים, קראנו בשמך,
רצינו, שמחנו, תמכנו,
תודה על הכל.
עד כאן נוסח הוידוי, וזו רק הצעת הגשה, ניתן להיות פה יצירתיים, כדאי להיות פה עקביים. יש לוידוי שכזה זה אפילו מקורות, וכבר כתבו עליו ש'כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי עוונות, כך גם בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו, ויחזק ארחות חייו בדרך ה' (הרב קוק עין אי"ה, מסכת מעשר שני פרק ז' משנה י').
חייבים גם לסייג ולומר, שכמו לכל יסוד, יש גם אפשרות לעוות ולהיתקע עם הבנות שטחיות ושגויות בתחום הזה. ולכן צריך לציין שתי קליפות, שתי הבנות שגויות שאינן בכלל המצוה, ואף מנוגדות לה. האחת, ביחס לאחרים: הרבה אנשים נכנסו למערכות יחסים נצלניות ולא השכילו לעצור ולשים גבולות, בגלל שהם דנו לכף זכות. ובאמת, פשוט וברור שאין מטרת המצוה להכשיר ולתת לגיטימציה לרוע או לנצלנות. מטרת המצוה לפרש באופן של כף זכות הנהגות עבר, באופן יצירתי, כדי לגרום לחוטא לחזור בתשובה, ולא כדי לגרום לו להרבות עוד רוע. וזה פשוט. קליפה נוספת, ביחס לאדם עצמו, עם אותו העקרון: אין מטרת המצוה לגרום לאדם להקל ולהתיר לעצמו להיכנס לשאננות וזחיחות כיון שממילא הכל טוב ואני נשמה טהורה. חלילה. צריך למצוא את הגשר הצר בין עודף ביקורתיות עצמית הרסנית לבין הכשרת הרע לכתחילה והפיכתו לקו הוח וקליל, בלי מטרות ויעדים להתקדמות אישית רוחנית, ותוך פגיעה בזולת. ובענין זה כדאי מאד ללמוד בספר ליקוטי הלכות שכתב רבי נתן, תלמידו המובהק והמוסמך של רבי נחמן, בהלכות השכמת הבוקר א' שם הוא מרחיב בענין ומבאר יסודות חשובים.
הדברים מתוקים ונכונים לכל אדם, ובמיוחד עבורנו בעלי התשובה. כל אחד מאיתנו, יכול להיזכר, איך עוד בהיותו חילוני מלא בעבירות, היה מישהו שראה את הטוב שבו. שהאמין בו. הרגשנו את זה, אפילו שלא יכולנו לשים על זה את האצבע. לא מידת הדין היא זו שהחזירה אותנו בתשובה. דוקא הנקודה הטהורה הפנימית, והעובדה שראו אותה לאורה, ודנו אותנו לכף זכות, גרמה לנו להאמין בעצמנו, לראות את עצמנו כצדיקים, ולהתחיל תהליך ארוך של שינוי, תהליך חזרה אל האוצרות שלנו.
וגם כעת, אל לנו לנוח על זרי הדפנה של הסטטוס המכובד: "בעל תשובה". העולם ההישגי המערבי הביקורתי פוגש רוח חברתית של חיפוש ליקויים ובעיות, מתוך כונה טובה, ואט אט מנמיך את רוחנו. כדי לנצח ולשרוד, צריך לחזק, בעבודה יומיומית לא קלה, נגד השיגרה השוחקת, לטפוח לעצמנו על השכם ולהזכיר את הטוב שבנו, לנסות באמת לעשות על זה עבודה, וכמובן – גם בזולתנו. בבית, במשפחה. תמיד. וכדברי רבי אלימלך מליז'נסק: 'אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו, ולא חסרונם'. זה סולם עבודה לא קל, לחפש נקודה טובה, אור נעלם, ועוד נקודה טובה. סולם לא קל, אבל שכרו רב, גם בעולם הזה. בדוק ומנוסה.
בהצלחה!
ולסיום, לאור הנאמר, במיוחד לאלה שלא הכירו את המקורות בענין, ולכל אחד, כדאי לשמוע את השיר של שולי רנד: "נקודה טובה", אותו הוא שר עם אהוד בנאי, ולהאזין היטב למילים:
ואם כבר, גם ליוסף קרדונר יש שיר, יותר נאמן למקור, על תורה רפ"ב:
קטע סאונד של סיון רהב מאיר וידידיה מאיר מתוך התוכנית שלהם שבו הם מדברים על תורת רפ"ב:
ושיעור שלי בנושא זה, שנמסר בישיבת תורת החיים ביד בנימין:
ולסיום, אי אפשר בלי להפנות למקור, תורה רפ"ב של רבי נחמן בברסלב.
ותודה לאמן הצילום עזרא לנדאו על התמונה המקסימה שנתן רשות להשתמש בה לצורך המאמר.
טלפון: 
מייל: לחץ
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.