כנס נהורא של עולם התשובה

לפניכם התוועדות מיוחדת של הרב ארז משה דורון, הרב שבתי סלבטיצקי והרב דוד דודקביץ' בהנחיית אביתר בנאי. ההתוועדות נערכה בכנס של קהילת בעלי התשובה 'נהורא' ברמת גן, קהילה שמאחדת סגנונות שונים ובתי מדרש מגוונים. ההתוועדות עוסקת בריקוד הסוער של בעלי התשובה: הפסגות והתהומות, השמחות והדמעות, שאלת הזהות ובקשת ההשתייכות < בין דירת קבע לדירת עראי

אביתר בנאי: אני שמח ומתרגש להיות חלק מהכנס המופלא הזה. לחיים לחיים!

אני זוכר את עצמי בתחילת הדרך, כשהתחלתי לחזור בתשובה, לומד את 'סיפורי מעשיות' מעל הפיצה. הלכתי לשמוע שיעורים של הרב עופר גיסין ב'פיצה עגבניה', ברחוב שינקין, ונפשי נסערה מאוד בכל שיעור ושיעור, מכל סיפור של רבי נחמן. אני זוכר שבראש השנה הראשון שלי, שעשיתי במושב עומר אצל ההורים, הלכתי ל'תשליך'. אז לא ידעתי שלא רצוי שיהיה כסף בכיס. ראיתי שאנשים לא זורקים דברים למים, אבל היה לי מטבע של חמישה שקלים בכיס. היד שלי הזיעה עם המטבע, לא ידעתי אם לזרוק או לא לזרוק. ברוך ה' איכשהו הבנתי בסוף שלא באמת זורקים…

הייתי חולם על פסוקים משיר השירים בלילות שבת. היד השקופה של ההשגחה ממש חשפה את עצמה, קרמה עור וגידים והקדוש ברוך הוא היה נוכח ודיבר איתי מכל פינה. ממש ניסים גלויים. הקדוש ברוך הוא לקח אותי והניח אותי במקום אחר בדרך פלא ונס ממש. ואז עברתי לבני ברק, והתחלתי ללמוד בישיבה, התחתנתי ונולדו לי ילדים, ועברתי לירושלים, תלמודי תורה… ואני מחפש את הקדוש ברוך הוא ההוא שהאיר לי פנים כל כך בראשית הימים, והוא לא אחת מסמן לי מרחוק – בוא אתה לקראתי, חפש אותי מבעד לחרכים. ואותו האור המופלא והגדול כבר לא חלק מחיי. לכן אני רוצה לשאול את הרב דודי בראשית הדברים, על מה שכתוב שיש אורות מיוחדים שמופיעים לאדם שעובר את הנסירה הזאת ואור התשובה מאיר בנפשו, וכתוב גם שלאחר מכן האור הזה נעלם ממנו. כולנו מכירים את זה על בשרנו. אז אם כך, מה התועלת באור הראשון שהיה בראשית הדרך?

הרב דודי דודקביץ': ערב טוב לכולם, לרב ארז משה, לרב שבתי ולחברנו היקר אביתר. ישנם אמנים שהניגונים שלהם הם שיעורים פנימיים מאוד ואני רוצה להודות לך על ההרגשה של פתיחת הלב.

חכמים מספרים שהיה יהודי שכבש את יצרו ומעל לראשו היה קבוע נר. קראו לו נתן צוציתא. הוא היה יוצא לרחוב ומעל ראשו נצנץ משהו, ראו את זה עליו, ראו את האור. אנחנו תמיד מקנאים בכאלו שנקראים בעלי תשובה, כי רואים את האור על הפנים שלהם. אבל האמת היא, שכולנו ללא יוצא מן הכלל מכירים את ההרגשה האדירה של אורות שאחרי זה מסתלקים. אז בשביל מה צריך אותם? אציג את זה במבט ישראלי. כשהייתי בצבא עשו לנו מסע כומתה ארוך מאוד, בגולני, מסע של שמונים וחמש קילומטר. הסבירו לנו שבריאותית, מסע כזה ארוך הוא נזק מוחלט לרגליים, אבל עושים אותו כדי שבשעות הצורך נדע שאנחנו מסוגלים לעשות אותו ואנחנו שייכים ליכולות הללו.

זה מזכיר איזה 'רשימו', רושם מהמקומות שאנו שייכים אליהם. במעי אמו המלאך מלמד את העובר את כל התורה. רובנו שוכחים אותה. אני מכיר יהודי שלא שכח והגיע לר' אהרן מבעלז, שנאלץ לסטור על פיו ולהשכיח ממנו את מה שלמד מהמלאך. וכל אחד שואל: אם בסוף נשכח, בשביל מה ללמד? ואם כבר למדנו, למה לשכוח? צריך לדעת, שזה קריטי להרגיש חוויות נפלאות ונשגבות, קריטי להרגיש רצון, השתוקקות ושייכות למקומות עליונים. בלי זה אין טעם בחיים ואין חשק להתחדשות. בלי להתגעגע ליום כיפור, לנעילה, לראש השנה, ל'לך אלי תשוקתי', לפורים ולשמחת תורה, קשה להתחדש.

ויחד עם האורות הגדולים, החיים חייבים להיות עבודה הדרגתית שמתוכה צומחים למעלה. זו עבודה מתמדת, אין עונג גדול ממנה בגעגועים אל השיא, ואין חשוב ממנה בעבודה האפרורית היום יומית. כולנו נמצאים ברצוא ושוב כזה.

האמת היא שזו בעיה עולמית. כתוב באר"י שבכל ליל ראש השנה מסתלקים כל האורות ונופלת על האדם ועל העולם כולו תרדמה, "דורמיטא" בלשונו. נופלת איזו תרדמה, אין חשק מצד הבורא יתברך לחדש את העולם, למה להתחדש? עד שבבוקר אנחנו מכריזים עוד פעם "ה' מלך". כשאנחנו מכריזים כלפי פנים, יש רצון להתעורר. הרגשת ההעדר יוצרת את הגעגועים להתחדשות, וההתחדשות נותנת טעם להחזיק מעמד בהעדר. פעמים רבות שאנו מקנאים באלו שזוכים לאורות הגבוהים אבל אנחנו אוהבים גם את האורות הנמוכים כי יחד הם משלימים זה את זה. לחיים לחיים!

אפר קדוש

אביתר בנאי: הרב שבתי רציתי לשאול אותך, איך אתה מדריך בעלי תשובה שבאים אליך והם רצוצים אחרי שאיבדו את האורות, מה אתה אומר להם?

הרב שבתי סלבטיצקי: יש ביאור נפלא של בעל התניא על מצוות 'תרומת הדשן'. בבית המקדש הקריבו קורבנות ונשאר אפר  מבשר הקורבנות (ומעצי המערכה). הכהן שזכה במצווה זו היה צריך ללבוש בגדי כהונה לקדש ידיו ורגליו והיה לוקח לתוך מחתה מיוחדת  מן האפר שהצטבר על המזבח. הוא היה מניח את הדשן שלשה טפחים על יד כבש המזבח, וה' עשה נס שהדשן היה נבלע כולו באדמה. לאחר זמן לקחו עוד אפר שנתווסף על המזבח ואותו הוציאו "מחוץ למחנה". לכאורה זאת עבודה פשוטה ומדוע היתה צריכה להעשות על ידי כהנים כשרים ולא סתם על ידי עבדים או שמשים. יתירה מזאת כתוב בגמרא שהכהנים היו מתחרים ביניהם מי יזכה לקיים את המצווה, ופעם אחת שני כהנים ממש נלחמו אחד בשני ונגרם מזה דבר נורא לא עלינו. ולכן תיקנו לערוך כל יום הגרלה מי יהיה הכהן שיזכה להרים את הדשן. ובכלל למה מניחים פסולת ואפר ליד המזבח? ואם הוא קדוש כל כך מדוע חלק  מהדשן מוציאים אותו מחוץ למחנה.  ודבר אחרון, הלא בבית המקדש היו הרבה ניסים. לא נראה זבוב בבית המקדש, לא הסריח בשר הקודש וכו', למה ה' לא עשה נס שלא יהיה פסולת ואפר, שהאש היורדת מהשמיים תשרוף כליל את הקרבנות? מי צריך את האפר הזה?

אומר אדמו"ר הזקן דבר נפלא. אפר הוא ענין של פסולת הוא  מסמל ענין של סוף וגמר, אך כאשר אתה מתבונן  בעומק הענין הרי אם אתה רואה אפר, סימן שהיתה שם אש. בעולם שלנו, אין אפר בלי אש. ככה ממש בעבודת ה', אם אתה מרגיש לפעמים שאין לך את אותה ההתלהבות שהיתה לך פעם, אתה מרגיש יבש ומרוקן כמו אפר, תדע מהיכן זה מגיע. היובש שלך בא בגלל שבתוך תוכך היתה לך ויש לך אש. מי שלא בער לא מרגיש כלום. רק בגלל שאתה מרגיש אש אתה מסוגל להרגיש אפר יבש רחוק בלי התלהבות.

פעם מישהו שאל את הרבי מלובביץ', למה בחב"ד הצעד הראשון הוא להניח תפילין וללמוד חסידות? יש דברים שאולי בסיסיים יותר, לומר לו שאסור לאכול טרף ואסור לחלל שבת. והוסיף שזה כמו  לגשת לאדם שאינו לבוש ולענוב לו עניבה. לפני העניבה, תן לו גופייה, תן לו חולצה ומכנסים. ענה לו הרבי: בדיוק להפך, רק כשתשים לו עניבה הוא ירגיש עירום. תרים אותו למעלה ואז הוא ירגיש בפעם הראשונה בחייו שיש "למטה". אומר האדמו"ר הזקן, "והרים את הדשן" –  תרים את ההרגשה של "אפר", זה אפר קדוש! ההרגשה הזאת מקורה בקדושה והיא תרים אותך למקום יותר קדוש. האפר הזה מגיע מאש קודש, והאפר הזה צריך להרים אותך, לתת לך חיות אנרגיה ומוטיבציה להגיע למקומות יותר גבוהים. לכן זו עבודה שנעשית דוקא על ידי כהנים, ולכן הם היו רבים על העבודה הזו. כל אחד רצה לקחת חלק בהרמת האפר שהשורש שלו בקודש.

אך יש בזה עוד עומק. כאשר אתה לוקח חתיכת עץ ושורף אותה, אתה יודע מלכתחילה שיש "אפר" וחלק בעץ שאינך יכול לשרוף, האפר הזה אינו יכול להישרף לעולם. לא בגלל שאתה לא שורף כראוי אלא בגלל שאי אפשר לשרוף את הכל.  כך בעבודת ה', לפעמים מרגישים אור והתעלות רוחניים, מתפללים בטהרה ובקדושה, אך מתישהו מרגישים פתאום ירידה. ואז הנפש הבהמית זורקת לך מחשבות זרות שהם ממש טריפה. אם נפלת סימן שכל העליה לא הייתה אמיתית. אם התייבשת סימן שאתה לא שייך לעבודת ה', אולי הכל פנטזיה. אך האמת שהאפר הזה שאתה מרגיש אחרי האש קודש הוא ברכה עצומה רק הוא יוכל להרים אותך לפסגות יותר גדולות. כשאתה מטייל בשוויץ ואתה עולה על הרים פתאום אתה מגלה שיש עוד הרבה מקומות להיכן אפשר להגיע, וכל ירידה היא צורך עלייה. האש בוערת ומכלה את החומר כדי שתגיע לעץ גדול יותר. אתה לא יכול לגדול ולהגיע להשגות יותר גבוהות אם אין לך את האפר הזה, את האין. לכן נפלא לגלות שמיד אחרי הפסוק הזה "והרים את הדשן" התורה כתובת "אש תמיד תוקד על המזבח". מה יביא את אותה "אש תמיד"? האפר! אם חס ושלום היינו כל הזמן באורות, זו היתה טרגדיה גדולה כי לא היינו בכלל מתקדמים לשום מקום. זה שיש לנו ירידות, זה גורם שאנחנו יכולים לגדול עוד.

היה באנטוורפן בחור שהתחיל להתקרב לתורה. הוא היה מאוד רוחני, הוא אמר לי שהוא הולך ברחוב ומרגיש את הקדוש ברוך הוא בכל פינה. כשמישהו היה מדבר בבית הכנסת, הוא היה מזדעזע. איך אפשר לדבר כשעומדים לפני הקדוש ברוך הוא? וכשמישהו התפלל לא כל כך בכוונה, הוא היה נפגע. איך אפשר לעמוד ככה לפני אבא שלך? יום אחד הוא הגיע ואמר לכולם, "היום מתוועדים כי יש לי יום הולדת". אמרנו לחיים, הלבבות נפתחו, עד שפתאום מישהו אמר לו: "רגע, עכשיו אנחנו בחודש אדר, אבל יום ההולדת שלך בכלל בחודש אלול. רק לפני כמה חודשים חגגת יום הולדת!". ענה לו הבחור: "אתה צודק, אך דע לך, היום נולדתי. אתם מכירים אותי, יש לי הרבה אורות, אני תמיד מתלהב, מרגיש קשור לקדוש ברוך הוא. בזמן האחרון אני מרגיש שאני מאבד גובה. התפילה לא כמו שצריך, הלימוד לא כמו שצריך, ה'מודה אני' לא כמו שצריך. נשבר לי הלב! אך פתאום תפסתי שעד עכשיו הייתי כמו עובר במעי אמו, שאוכל ממה שאימא שלו אוכלת, שותה ממה שאימא שלו שותה. הרגשתי שהקדוש ברוך הוא הזריק לי כדורי קדושה, הניח אותי באווירון רוחני וכל הגשמיות והעולם הזה נראה לי חסר ערך, הרגשתי מעל העולם. עד עכשיו אבא החזיק אותי ביד והוליך אותי כמו ילד קטן, אבל זה לא היה אני.  פתאום תפסתי שכשאני מתחיל לרדת, זה אומר שה' פתאום מאמין בי, שאני יכול ללכת לבד. עד עכשיו החזקת אותי, נתת לי כדורים, אש, לא האמנת שאצליח להחזיק מעמד. אך היום אני מרגיש שעזבת את היד כי אתה מאמין שאני יכול ללכת לבד, היום יום ההולדת שלי, היום נולדתי!" מזל טוב מזל טוב!!

אז אם אנחנו מאבדים גובה, מרגישים קצת יותר נמוך, צריך להתוועד – ולהגיד תודה לקדוש ברוך הוא שהוא מאמין בי שאני מסוגל ללכת. אלה הצעדים הראשונים שלי… כל ילד שמתחיל ללכת, אחרי הצעד הראשון הוא נופל אך זה גורם לו ללמוד ללכת.

אך אם האפר ח"ו מביא אותך לנפילת רוח ולעצבות, את האפר הזה אומרת התורה להוציא מחוץ למחנה. דע לך  שהרגשות האלו הם כמו חתיכת חזיר מסריחה, אין בהם קדושה ואותם צריך להוציא מיד אל מחוץ למחנה.

אולי זה לא בשבילי?

הרב ארז משה דורון: ראשית, אני ממש שמח להיות פה עם כל הנשמות היקרות שהגיעו לשמוע, להתחזק ולהתעודד. קורה כאן דבר גדול, מתאספים יחד יהודים מכל מיני כיוונים ועולמות בשביל להגיד שכולנו רוצים את אותו הדבר, והקדוש ברוך הוא בוודאי מאוד שמח בזה.

רבי נחמן כותב "כשאדם נכנס בעבודת ה', אזי הדרך שמראים לו התרחקות ונדמה לו שמרחיקים אותו מלמעלה, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות". רבי נחמן מתאר את התכנית, ככה זה צריך להיות. אין מה להיות מופתעים, יש להתרחקות הזאת סיבה ותכלית. רבי נחמן כותב על אדם שנכנס לעבודת ה'. אין הכוונה רק לאדם שלא ידע מה זה תורה ומצוות ומתחיל לקיים מצוות, הכוונה היא לכל יהודי באשר הוא, ברגע שהוא מתעורר. רוצה לעשות שינוי, רוצה להתחזק באמת, להתחזק בתורה, ביראת שמיים, בתפילה, באמונה, רוצה להיות יהודי כמו שה' רוצה – באותו רגע מראים לו התרחקות.

בהתחלה הקדוש ברוך הוא קורא לאדם, "פתחי לי אחותי רעייתי", הקדוש ברוך הוא אומר לי "בוא תתקרב", הוא מאיר לי פנים, זאת האמת. הקדוש ברוך הוא אוהב אותי. הוא עושה לי חסד שאני גם ארגיש את זה. בן אדם שמרגיש שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו וקורא לו, בוודאי שהוא ירוץ אחריו. "קמתי אני לפתוח לדודי", כל אחד מאתנו, ברגע שהוא יבין שהקדוש ברוך הוא מאיר לו פנים, ברגע שהשבת מאירה לו פנים, ישר "קמתי אני לפתוח לדודי", אני רוצה קשר עם הקדושה. האדם מתלהב, ואז הקדוש ברוך הוא אומר לו "זה מאוד יפה, אני באמת אוהב אותך ושמח במה שאתה עושה, אבל רק שנייה". "ודודי חמק עבר". מה ההיגיון? קראת לי, באתי. לאן אתה הולך? ולא רק זה, אלא אדם מרגיש שגם מרחיקים אותו מלמעלה, והקדוש ברוך הוא כלל לא רוצה בעבודתו כביכול. כל אחד מאתנו עובר גלים של רגשות מאוד קשים, רציתי להתקרב לקדוש ברוך הוא, הלכתי לקראתו, ויתרתי על הרבה דברים בחיים – ופתאום אני מרגיש כל כך לא רצוי. אין טעם לכל מה שאני עושה, כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו אומר לי "תלך מפה. אני לא מעוניין בך. אתה לא ראוי". ליצר הרע יש ספרייה שלמה של הסברים למה אני לא ראוי… אבל אם אני באמת לא ראוי, למה הקדוש ברוך הוא האיר לי פנים בהתחלה? הוא רוצה אותי, אוהב אותי ושמח בעבודה שלי, אז למה הוא מסתיר פנים עוד פעם?

רבי נחמן אומר שהסתרת הפנים באה כדי להראות לי מי אני באמת. בוא תראה איך אתה רוצה את הקדוש ברוך הוא. בתורה הזאת רבי נחמן מספר לנו שיש אצלנו שני דברים, יש את מה שאנחנו מרגישים ויש את מה שקורה באמת. אנחנו רגילים לחשוב שמה שאנחנו מרגישים זאת המציאות. אם אני מתפלל בלי חשק, אני מרגיש שהקדוש ברוך הוא לא שומע אותי ולא אכפת לו ממני. זה מה שאני מרגיש. כשאני יושב מול הגמרא ולא מבין כלום, לא יודע מה רוצים ממני, אני חושב שזה לא בשבילי. אני בא לשולחן שבת ומצפה שהכל יהיה מדהים, שהילדים ישבו בשקט, האוכל יהיה טעים, כולם ישירו ותהיה שמחה גדולה, ובמציאות כולם רבים, האוכל לא בדיוק כמו שצריך ויש כעסים, אולי זה לא בשבילי? אני מרגיש רגשות קשים. אולי הקדוש ברוך הוא לא רוצה אותי, אולי באמת אני לא ראוי. רבי נחמן אומר בשורה גדולה מאוד, הרגשות הקשים האלו הם רק מה שנראה לך, אבל באמת ההתרחקות הזאת כל כולה התקרבות. הקדוש ברוך הוא רוצה להראות לך מי אתה באמת. אתה כל כך רוצה, כל כך קדוש וכל כך מיוחד, בוא תראה שאתה מוכן לעבוד אותי לשם שמים. כל מי שחזר בתשובה עשה את זה באמת בצורה קדושה, עם לב טהור ורצון טוב, אבל תמיד יש מחשבה שהוא ירוויח משהו, דתיים הם אנשים טובים והם יקבלו אותי, יהיו לי חברים וסביבה טובה, חינוך טוב לילדים, יאהבו אותי, יהיה לי נעים, אני אתפלל ואשמור שבת. יהיה לי אור, אני מרגיש את האור ויהיה לי גם אחר כך אור. אז הקדוש ברוך הוא אומר – "בוא אני אראה לך מי אתה באמת, אתה רוצה אותי ולא את הרווחים האלה, אני אקח לך את הרווחים האלה. חשבת שהכל יהיה בהתלהבות, הכל יהיה מוצלח ונהדר, ואתה רואה שזה לא ככה. אנשים לא מאירים לך פנים. השבת לא מאירה לך פנים, התורה לא מאירה לך פנים. למה אתה ממשיך לעשות מצוות? כי אתה רוצה אותי. אני תמיד פה, אני תמיד אוהב אותך ורוצה אותך, אל תיבהל". זה רק מבחן, לא מבחן בשביל הקדוש ברוך הוא אלא בשבילך, שתדע מי אתה.

יש דיון בגמרא האם כורש היה צדיק או לא. מצד אחד הוא תרם כסף לבית המקדש, מנגד הוא עשה זאת כי רצה שיתפללו בשבילו. הגמרא ממשיכה ושואלת, הרי "האומר סלע זה לצדקה על מנת שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור", אם אדם תורם צדקה כדי שהבן החולה יהיה בריא, הוא צדיק גמור. אם כך, מה הבעיה עם כורש? והגמרא משיבה שזה לא ככה, התורם "על מנת" הוא צדיק גמור רק אצל יהודים. הסיבה לכך היא כי מה יקרה אם הבן לא יחיה? היהודי יגיד "מה לעשות, העוונות שלי גרמו. לפחות נתתי צדקה, ברוך הוא וברוך שמו, ברוך דיין האמת". יהודי יצדיק את הדין וישמח במצווה שלו, אבל גוי שייתן צדקה בשביל שתהיה לו ישועה, אם לא תבוא ישועה הוא יגיד "חבל על הצדקה, תחזירו את הכסף. לא קיבלתי מה שרציתי".

באמת הקדוש ברוך הוא רוצה לתת לנו את כל הטובות ואת כל הישועות, וכשהאורות נעלמים הקדוש ברוך הוא אומר לאדם "בוא תראה כמה נאמנות יש לך", נאמנות חשובה יותר מאורות. כמו שבן אדם מתחתן ומתלהב בחתונה, ואחרי הרבה שנים נראה כאילו ההתלהבות קטנה יותר. אבל אחרי הרבה שנים של זוגיות, אדם שמוסר את הנפש בשביל הבן זוג והילדים שלו, זה אמנם לא אורות, אבל זאת נאמנות וזה דבר הרבה יותר עמוק. ככה הקדוש ברוך הוא רוצה אותנו.

לחיים לחיים.

המפה יוצרת את העולם

אביתר בנאי: בשנת 1881 הגיעה משפחת בנאי לירושלים, לפני מאה ושלושים שנה. נראה לי שאנחנו משפחת בנאי היחידה שהיום חיה בירושלים. השנה היינו עם הילדים באוקיינוס האטלנטי, נסענו לבקר את הוריה של רעייתי והם לא יהודים. אשתי ואני מגדלים באנגלית חמישה ילדים בירושלים. הילדים בתלמודי תורה ואנחנו מחפשים ושואלים על זהותנו. מי אנחנו? לאן אנחנו שייכים? מה מגדיר אותנו?

בעל התשובה שייך לכל מיני מקומות, כל מיני דברים יכולים להגדיר אותו, המשפחה שלו, החברה שלו, המקום שבו הוא לומד או המקום שבו הוא גר. מי אני, ולאן אני שייך? מה מקומי בעולם? זו שאלה מטלטלת מאוד שיכולה ללוות בעל תשובה שנים ארוכות. את השאלה הזאת הייתי רוצה לשאול את כולכם: מי אני?

הרב שבתי סלבטיצקי: החסיד ר' שלמה חיים קסלמן שאל פעם בהתוועדות, למה שותים משקה (במלעיל) בהתוועדות, למה לא קוקה קולה או מיץ תפוזים? ותשובתו הייתה: אם מכניסים קוקה קולה למקפיא, היא קופאת. אם נשאל אותה למה קפאת, היא תגיד: מה השאלה? מסביבי קר וקפוא וזה משפיע עלי. אך אם נכניס משקה – וודקה, ערק – למקפיא, הוא לא יקפא. נשאל אותו למה אינך קופא, הרי מסביבך כל כך קר וקפוא, והוא יענה: אני מצפצף על העולם! אני נשאר מי שאני… אדם צריך לדעת מי אני, ולא להיות מושפע מהפריזרים שמסתובבים בעולם הזה. כשהיינו למעלה, נשמה אלוקית – לא היו לנו שאלות מי אני. ירדנו למטה לעולם הזה ואז הנשמה שלנו קיבלה במתנה גוף גשמי, נפש בהמית – תאוות, גשמיות, תמונות ברחובות, מכשירים אלקטרוניים קליפות שונות ומשונות. וכל זה מבלבל אותנו ומרגישים שבתוכנו מתרוצצים רצונות שונים וסותרים, ואז אנו מתבלבלים ושואלים את עצמנו מי אני? ומה אני?

מי אני באמת? באיזה עולם אני חי? המדרש אומר שלפני שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם הוא יצר תכנית, זו בעצם התורה, ולפי התכנית הוא ברא את העולם. ולכאורה זה מאד לא מובן, בני אדם עושים תכנית לבניין – שלא תהיינה טעויות. אם בונים בית בלי תכנית עלול לקרות שהמטבח יהיה גדול ולא יישאר מקום לסלון. שהחדר שינה של ההורים יהיה בהרחבה ולילדים יישאר רק חור קטן, לכן עושים תכניות בניין. אך מה זה שייך אצל ה' שהוא כל יכול מדוע הוא צריך תכנית כדי לברוא את העולם. יתירה מזו: אדם אחרי שבנה את הבית אינו זקוק יותר לתכנית אך ה' משאיר את התורה – התורה לעולם ועד. מדוע?

לפני שנים, כשהייתי יותר צעיר, נסענו קבוצת בחורים לשנה לרבי. כשחזרתי חזרה לארץ פגשתי את השכן שלנו מקומה שלישית, שהיה הארכיטקט הראשי של העירייה. הוא שאל אותי איפה הייתי ועניתי לו שהייתי אצל הרבי וחזרתי עכשיו מניו יורק. "במגדלי התאומים היית?" עניתי שלא. "בפסל החירות היית?" – לא. "במוזיאון השיאים של גינס היית?" – לא. הוא הסתכל עלי ברחמנות ואמר: "אתה בטוח שהיית בניו יורק?", ופתאום הבנתי משהו גדול.

כשאדם נוסע לניו יורק הוא לוקח אתו מפה. אם הוא ייקח מפה של מוזיאונים, הוא יבקר בכל המוזיאונים שבניו יורק וכשיחזור הביתה יספר לכולם שניו יורק היא עיר של מוזיאונים. אם ייקח עמו מפה של בתי כנסת, הוא ימצא בניו יורק רק בתי כנסת. אם הוא לוקח מפה של חדרי שירותים, יספר לכולם מה יש בניו יורק ומה שמצא שם… לפי המפה שיש לך בראש, זה מה שאתה מוצא וככה אתה רואה את העולם. המציאות שאני קיים בתוכה ומה שאני רואה היא לפי המפה שיש לי בראש ובלב ולפי מה שאני מחפש ומצפה.

אומר הקדוש ברוך הוא, אם אתה רוצה לדעת מי אני? ולהיות בעולם האמיתי – ראשית אתה צריך לסדר את המפה שלך. אם המפה שלך בעולם היא גשמיות תמצא בעולם רק פלפל, בשר ותו לא. אך אם המפה שלך היא התורה. כל מאורע זה בשביל התורה. כל תאווה שיש לך, כל רצון וכל תכונה שיש לך, זה בשביל התורה. ואם נתבונן בזה, דרך המבט של הקדוש ברוך הוא – מה הוא רוצה ממני עכשיו בסיטואציה הזו – נוכל להבין מה זה העולם באמת לפי המפה של הקדוש ברוך הוא.

כשאדם רוצה לדעת באמת מי אני? דבר ראשון הוא צריך להתבונן: מה המפה שלי בעולם? איך הנשמה שלי רואה את העולם? כדי לקבל מפה נכונה הרי ככל שהוא יותר מרגיש את הקדוש ברוך הוא, זה סימן שהמפה שלי נכונה יותר. כדי להרגיש את הקב"ה יש כמה דרכים, אחת מהן – דרך פשוטה עם המון עוצמה היא "מודה אני". ה"מודה אני" בבוקר צריך לקחת קצת יותר מ-5 שניות. למה הרי זה רק שתים עשרה מילים!? כי צריך לחשוב על כל הדברים הטובים שה' עשה לך: משפחה, בריאות, כוחות, חושים, שכל, מדות טובות, עיניים, ידיים, רגליים וכו', אם נתבונן בזה בפרטי פרטים נרגיש מאוד קרוב אליו, זה יביא לנו עונג כזה שאין כדוגמתו בעולם. עונג שממשיך אתך כל החיים, עונג שפותח לך את הלב ואתה מרגיש את הקב"ה ממש קרוב אליך.

הרב מאניס פרידמן, אח של הזמר אברהם פריד, הלך פעם למסור הרצאה ביהדות. השליח המקומי אמר לו שהוא מכיר אישה שבנה, בן עשרים, הלך לעולמו לפני כמה חודשים, ומאז היא שרויה בדיכאון קשה. לא יוצאת מהבית, כל היום בוכה, לא רוצה לשמוע מאף אחד. השליח ביקש שיבוא אתו לנחם אותה. בדרך ניסה פרידמן לחשוב מה הוא כבר יכול לומר לה. כשהגיעו, הוא אמר: "בואי נניח שלפני עשרים שנה, לפני שהבן שלך נולד, הקדוש ברוך הוא היה שואל אותך: 'יש לי בן לתת לך! אך זה בן מיוחד, רק לעשרים שנה. האם היית אומרת לה' שאת רוצה אותו או לא?'". הוא היה בטוח שהיא תגיד לו שהיא ודאי הייתה רוצה בו, אך להפתעתו היא ענתה: "הייתי אומרת שאני לא רוצה! להשקיע ולאהוב ילד כל כך הרבה שנים ולאחר מכן לסבול כל כך, להיות בדיכאון כזה – עדיף שלא היה בא לעולם!". פרידמן ההמום התפלל בלבו, "ריבונו של עולם, תן לי מילים נכונות לומר לה". ואז הוא הפתיע גם את עצמו: "את יודעת מה, טוב מאוד שהקדוש ברוך הוא לא שאל אותך. כיוון שהעולם היה צריך את הבן שלך. היה לו תפקיד והיתה לו שליחות למלא, וגם אם זה היה רק לזמן קצר, בכל זאת זה היה שווה". כשהוא סיים את דבריו היא פרצה בבכי גדול, והמלים האלה הרגיעו אותה.

מה היה פה? עד עכשיו האישה הזו הסתכלה על העולם רק דרך הצער שלה, וחשבה מה הוא – הקדוש ברוך הוא, העולם, הבן שלי – יתן לי? אני לא יכולה לסבול כל כך. הרב פרידמן שינה לה מבט – אל תסתכלי עליו רק בתור הבן שלך, אלא בתור אדם עם שליחות עצמאית בעולם. יש לו ערך עצום, ערך שנמשך עשרים שנה, וכל רגע היה בעל משמעות.

מי אני? תלוי מאוד איזו מפה אני מחזיק ביד ומהי נקודת המבט שלי.

יש לנו ריח טוב

הרב ארז משה דורון: "מי אני" זאת שאלה גדולה מאוד. כדי להגיע לתשובה, שלא בדיוק הגעתי אליה, אני באופן אישי עברתי בעיקר "מי אני לא". אני חושב שהרבה אנשים שעושים שינוי בחיים שלהם, ובפרט אלו שמתקרבים ליהדות ולאמונה, צריכים הרבה מאוד אומץ. הסיבה לכך היא כי הדבר הראשון שיקרה הוא שהאדם ירגיש לבד. הוא ירגיש שהוא לא במקום שלו. בסעיף הראשון בשולחן ערוך, הרמ"א אומר "ולא יתבייש מפני המלעיגים", זה הדבר הראשון שיש לך להגיד לי? כמו שהזכיר הרב שבתי, הרמ"א אומר לאדם – אל תעשה חשבון. תעשה את מה שאתה מאמין. יהודי שמתחזק לעשות את מה שהוא מאמין בכל נקודה ונקודה, אם זה לא לדבר לשון הרע, אם זה להתחזק בשמירת שבת, לשמור את העיניים או להתפלל כמו שצריך, באותו רגע הוא מרגיש לבד. הוא מרגיש שאין לו מקום, כי פתאום כולם אומרים לו "תיישר קו, אצלנו לא מתנהגים ככה". כשאדם מתקרב ליהדות או לאמונה, הוא רוצה להאמין שהוא הגיע לחוף מבטחים. הנה האמת של החיים, הנה התורה. כשאני חזרתי בתשובה הייתי בטוח שכל בן אדם שיש לו כיפה על הראש הוא פשוט נציג של הקדוש ברוך הוא עלי אדמות, אדם מתוקן שיודע מה טוב. אם זה ככה, אז כשאני נכנס לבית כנסת או לחברה של אנשים דתיים, אני מגיע למקום שבו אני יכול לנוח – ומסתבר שלא, מסתבר שרק מי שהגיע לבית קברות יכול לנוח, שם יש מנוחת עולמים ופה בעולם יש עבודה. יש התמודדות ובירור. אני חושב שהרבה מאוד פעמים אנשים נתקלים בקושי, בגלל שהם מגלים לאכזבתם שהציבור שסביבם מורכב מצדיקים, בינונים ורשעים, ראשי התיבות של ציבור.

רגע, מי אני? למי אני שייך? התשובה שאני מצאתי, ואני חושב שהיא התשובה הכי שורשית והכי יסודית שיכולה להחזיק כל אחד מאיתנו, זו התשובה שענה יונה כששאלו אותו מי הוא. "עברי אנכי, ואת ה' אלוקי השמיים ואלוקי הארץ אני ירא". אני יהודי ואני קשור לקדוש ברוך הוא.

אני מאמין שזאת התשובה שהקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו. למי אתה שייך? אני שייך לעם ישראל, ואני שייך לקדוש ברוך הוא. – כן, אבל מה אתה, אתה ברסלב, אתה חב"ד, אתה כיפה שחורה, אתה כיפה סרוגה, אתה לא כיפה, איפה אתה גר? באיזו קהילה? אתה ברסלב? איזה ברסלב אתה, של מי? – מה אתה רוצה ממני? עברי אנכי ואת ה' אלוקי השמיים אני ירא.

אני מתפלל בבית כנסת כזה או אחר, בדרך כלל בעלי תשובה מתפללים כל פעם בבית כנסת אחר, וכמו שאביתר אמר, אני מורכב מכל הדברים ביחד. יש בי את כל החלקים. לא בטעות ולא במקרה הקדוש ברוך הוא שם אותי בבית חילוני. הוא לא עשה טעות ואחר כך שם אותי בעולם דתי, מול הגמרא בבית כנסת. האמת היא שפה אני מרגיש זר וגם פה אני מרגיש זר. איזה מוזר. דוד המלך אומר, "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי", ועם זאת, מצד שני פה אני מרגיש שייך וגם פה אני מרגיש שייך. כשאני נמצא בין אנשים שבאו מהרקע שלי, כשאני נמצא בין אנשים לא דתיים, אני מרגיש בבית כי זה העולם שלי, זאת המציאות שלי. כמוני כמוהם, אני מבין אותם, אני מרגיש אותם. הם לא זרים לי. יחד עם זאת, כשאני בא לבית כנסת ולבית מדרש אני מרגיש זהות ושייכות לאנשים שמסביבי, יש פה אנשים שמאמינים בתורה כמוני. יש פה אנשים שרוצים להתקרב לקדוש ברוך הוא כמוני. למה הקדוש ברוך הוא עשה לי ככה, חצי פה וחצי שם וחצי בעוד כל מיני מקומות? למה – כי זה חלק מהתפקיד שלי, זה לא נגדי. זאת לא טעות. יש לי איזו בשורה, אני צריך לחבר את העולמות. אבל לפני שאני כזה או כזה, לפני הזהות החברתית שלי ולפני הכל, עברי אנכי ואת ה' אלוקי השמיים ואלוקי הארץ אני ירא. אני עם הקדוש ברוך הוא.

היהודי הראשון, אברהם אבינו, היה נגד כל העולם. נגד ההורים שלו, נגד המשפחה שלו, בכל העולם רדפו אותו. רבי נחמן כותב שאם אתה רוצה באמת להתקדם ולהגיע למשהו אמתי, בשלב ראשון והכרחי אתה חייב להיות כמו אברהם אבינו. "אחד היה אברהם" זה פסוק ביחזקאל, ורבי נחמן אומר שאברהם עבד את ה' רק על ידי שהיה אחד. תחשוב שאתה לבד בעולם, ואז "ואל יתבייש מפני המלעיגים". אני עם התורה ועם הקדוש ברוך הוא. אם אני אמצא חברים וקהילה שמתאימה לי זה יהיה מצוין, אם נמצא מקום טוב לילדים שלי זה יהיה מצוין. אבל אם אני לא מוצא, אני אצטרך ללכת למקום אחר וגם זה בסדר גמור, גם אברהם אבינו היה צריך לנדוד ממקום למקום.

המדרש אומר שאברהם היה צריך להסתובב כל כך הרבה בגלל שהוא היה כל כך מיוחד, היה לו כזה ריח טוב, שהקדוש ברוך הוא רצה שכולם יכירו את הריח הטוב הזה. זו הסיבה שהוא הזיז את אברהם ממקום למקום. אז אם אנחנו שייכים להרבה מקומות ולהרבה עניינים זה לא חסרון, הקדוש ברוך הוא רוצה שכולם יכירו את הריח הטוב הזה, של כל העולמות ושל החיבור.

אני של הקדוש ברוך הוא. גם אם אני אהיה לבד, גם אם אני אהיה היהודי האחרון ביקום ולא יהיה אף אחד שימחא לי כפיים או שיגיד לי "אני אתך ומהחבר'ה שלך", גם אם לא יהיה לי אף אחד, אני עם הקדוש ברוך הוא. "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי", הקדוש ברוך הוא אומר אני רוצה שאתם תסמכו עליי. חשוב שתהיה חברה וקהילה, חשוב שתהיה שייכות חברתית לבית מדרש ולרב פוסק, אבל אל תישען על זה. אל תחשוב שמכאן יבוא הכוח שלך. הכוח שלך זה הקדוש ברוך הוא, התורה והמצוות, גם אם אין לך עוד שייכות במקום אחר. אני של הקדוש ברוך הוא, וכל מי ששייך לקדוש ברוך הוא אני גם אתו. ואני גם עם כל יהודי שעדיין לא יודע שהוא שייך לקדוש ברוך הוא, כי אני יודע מאיפה באתי ואין שום הבדל ביני לבינם, כמוני כמוהם.

העבר אַין, העבר עדיין

הרב דודי דודקביץ': טיבה של התוועדות היא שמשלימים איש את רעהו, משלימים משהו יחד. אחרי מה שאמרו הרב שבתי והרב ארז, בהקשר לזהות שלי כאחד שלא מתבטל מול העולם, לא מבטל את הזהות שלו, נדמה לי שאחת השאלות שהכי מעסיקות בעלי תשובה, והאמת שלמעשה כל אחד מאתנו, היא איך אני מתייחס לעבר הקודם שלי. אביתר, שרת לנו שני שירים הערב. אחד היה מגיל עשרים והשני "אבא". אינני יודע איזה מהם יותר חשוב לך, הראשון או השני, אבל לפני זמן לא רב לאורי זוהר היה יום הולדת שמונים, עשו מזה עניין גדול וזיכו אותך לראיין אותו. ראיתי את הריאיון הזה ולמחרת בבוקר סיפרתי בשיעור לחבר'ה ב'נהורא' כמה התפעלתי מהמפגש ביניכם, שלטעמי הוא שני דורות בענייני התשובה. ממש שני דורות. אורי זוהר אמר "אני היום בן ארבעים". כדרכו, באופן מוחלט מלא גבורה ואמירה. ואתה שאלת אותו "מה עם הארבעים שנה הראשונות שלך? הן לא קיימות? הן לא יצרו אצלך כלום?" ואז הוא אמר "אתה יודע מה, אתה צודק". אבל אז הוא הוסיף עוד משפט חזק מאוד, הוא אמר "אני לא בן שמונים, אני בן ארבעים ועוד ארבעים". האמת היא שזו בדיוק תשובה מאהבה שבגינה אפילו זדונות הופכות להיות בגדר זכויות. כי לוקחים את נקודות ארבעים השנים הללו, והן מהוות כוח דוחף ומדרבן שמצמיח את השנים החדשות. בארבעים האחרונות, כשאדם זוכה לתשובה ומגיע לתהייה שתיאר קודם הרב ארז, למה ה' שתל אותי בבית ההוא, זה כדי לגאול את השנים הקודמות.

יש פריחה עצומה של בעלי תשובה, שמזרימים לנו דם חדש, שמביאים לנו דברים שזקוקים להם. הרב קוק כותב באחת ההארות שלו באורות התשובה, תורה ממש דומה לדברים מהפכניים של רבי צדוק ורבו 'מי השילוח', שעיקר התשובה היא שאדם יזהה איך הזדונות אצלו נהפכות לזכויות. והוא מסביר, שבשלב ראשון אדם חייב להתנתק התנתקות מוחלטת מהזהות הקודמת שלו. אין לי חלק ונחלה עם מי שהייתי. אני לא תלוי בזה, לא זקוק לזה, לא זקוק לא לרייטינג, לא לתמיכה ולא לחיבוק הזה שהוא מסוכן מאד לעתים, כי הוא יוצר תלות אין סופית בדברים מאוד חלושים. אבל אחרי שאדם זכה מכוח סייעתא דשמיא לחזור בתשובה, הוא אמור לחזור לאותם מקומות מהם התנתק, ולזהות איך הם בנו אותו ואיך הוא יכול עכשיו לקחת אותם ולבנות אתם שוב קומה חדשה.

במידה מסוימת זו הגאולה הכי גדולה של המון דברים טובים שנפלו והפכו להיות אהבות נפולות, רעיונות גדולים שנפלו למקומות נמוכים, ובעלי התשובה גואלים אותם. הרב קוק כותב שאי אפשר לעשות את זה בלי שזוכים להכיר ב'נשיאת הפכים'. הבעל שם טוב כבר דיבר על יכולת נשיאת ההפכים הזו, שהיא חלק אלו־ה שנמצא גם בתוכנו אבל אי אפשר להגיע אליו בלי שקודם תהיה הבדלה והיבדלות מוחלטת, ואחרי התהליך הזה ניתן לשוב ולעשות המתקה גואלת.

נדמה לי שזה מקום שאנחנו הדתיים קצת יבשים; לא זכינו לחוויות האלו שאתה, אביתר והרב ארז זכיתם להם, וכל מפגש כזה מזרים דם חדש. אסור לכם לוותר על זה עבורנו, עבור העולם כולו, עבור הבורא יתברך, להחזיר לנו את הארבעים הקודמות, אבל שיהיו עם הטעם הטוב של הארבעים החדשות. בערב הזה אנחנו רוצים כולנו על ידי תשובה מאהבה לחבר את זה, לגאול את זה, ולהגדיר שהזהות שלנו מאוד שייכת למקום אחד, אבל מרוב שהיא שייכת למקום הזה למעלה, אין לה פחד לחזור גם אל הלמטה. כשר' מאיר מפרמישלן היה כבר זקן, הוא היה יורד למקווה בכל יום בדרך מאוד תלולה ומחליקה. הצעירים של העיר היו מסתכלים עליו יורד כל בוקר, היו לו נעליים של רבי הונגרי כזה שבקושי יציבות, והוא יורד ולא מחליק. ניסו לחקות אותו אבל היו מחליקים. הוא היה מדבר על עצמו בגוף שני, כאילו עם עצמו. בכל פעם שהיה רואה אותם הוא היה אומר, "כשיורדים למטה צריכים להיות אחוזים חזק חזק למעלה, מאיר'ל אוחז חזק למעלה ולכן הוא יכול ללכת בדרך כזו, הוא לא יחליק בה".

אנחנו רוצים להיות אחוזים חזק חזק למעלה. אחרי הבירור של "אחד היה אברהם" וש"אין עוד מלבדו", כל המקומות שנגאל יחזירו פנימה הרבה נשמות עשוקות והרבה נקודות עשוקות. זו עבודה לכל החיים, שנזכה לעשות אותה בהרבה הרבה חן וחסד טוב בעיני אלוקים ואדם. לחיים לחיים!