מילים ולחן: שלומי ברכה.
ביצוע: להקת משינה:
"איך היינו גולשים על הגלים
והים היה כל כך כחול
בזריחה הפראית כשהרוח דרומית
והשמש כדור ענק עגול
והמים עשויים קריסטל שקופים
אפשר את הסלעים לראות
והשקיעה…
ואחר כך יוצאים לבלות"
כך שרו משינה על החבר שלהם דני, שחיפש את הקיצור (בסופו של דבר גם הוא חזר בתשובה).
אני נולדתי וגדלתי ברעננה. רעננה זו עיר שדי קרובה לים, ובתחילת גיל ההתבגרות גילינו אותו, גילינו את עולם הגלישה, והתחלנו להיות כל רגע פנוי בים. "יש לי יום יום ים, יש לי ים יום יום", אומר שיר אחר, וכך היתה שיגרת חיינו (ונעצור כאן עם ציטוטים של שירים, בלי להזכיר ולו ברמז את דני סנדרסון). לאבא של החבר הכי טוב שלי, ברי, היתה מסעדה בהרצליה, בחוף השרון, ואנחנו הלכנו לישון שם, בין הסירים והמחבתות, רק כדי להגיע לים ראשונים, עם הנץ החמה.
אחר כך חזרתי בתשובה. אף פעם לא החלטתי להתנתק מהים, אבל זה היה טבעי. למי היה זמן? סדר יומי הלך והתמלא בתורה, ומהר מאד גם בטרדות של בית, ובתוך כזה בלגן, למי יש זמן לביטול תורה שכזה, בתוך חיים מלאים בקדושה. וכך עברו עלי כמה שנים בלי ים. כמעט ואפילו הצלחתי לשכנע את עצמי שזה לא חסר לי
המפגש הבא שלי עם הים היה מאד טראומטי. הילדים גדלו, ואשתי בקשה שאקח אותם לחוף הים. בררתי איפה החוף הנפרד, למדתי היטב איזה ברכה צריך לברך כשרואים אותו (אם: 'עושה מעשה בראשית' או 'עושה הים הגדול'. מחלוקת), שמח ונרגש חזרתי אליו. יום שישי, בין הזמנים. ואז, גיליתי שזה לא ים. זו פשוט תרמית. הונאה.
אצלי הים התקשר עם סתלבט, שלוה, גלים, השתאות מול הדבר העוצמתי הזה. המחזה שנגלה לנגד עיני לא היה קרוב לים שהכרתי. נכון, היו מים, וחול, אבל חוץ מזה לא היה שום דבר דומה. כל בני ברק, קרית ספר ואלעד, היו דחוסים בתוך חבלים מול סוכת המציל, בדוחס עצום. המציל צרח וצרח. לא היה לא שקט ולא שום אפשרות טכנית להתבטל ולהתחבר עם הדבר העצום הזה שנקרא ים.
אז החלטנו להיפרד רגשית, הים ואני, אני והים (אני הייתי היוזם של ההחלטה והים לא התנגד באופן אקטיבי). ללכת לחוף מעורב לא היה בא בחשבון, כמובן, וגם ללכת לחוף הנפרד לא היה בא בחשבון, אז בזה זה נגמר, אפשר להוסיף את הים לרשימת הדברים שמהם צריך לפרוש ולקבל שכר. אז הים הצטרף לרשימה, מייד מתחת ל"מסטיק בזוקה".
אני חייב להדגיש: אם הקטע שלי היה דוקא הענין של הגלישה, הייתי אולי מצליח למצוא אופני היתר יצירתיים (כמו שאגב דני, מהשיר של שלומי ברכה ולהקת משינה, עדיין גולש כל בוקר, למיטב ידיעתי, כשיש גלים, כשפאותיו המסולסלות מתבדרות ברוח). בבוקר מוקדם או כשהים קפוא בחורף, ואתה בחליפת גלישה, זה לא זמן שאף אחד נורמלי הולך לים חוץ מהגולשים, ולכן אין בעיות צניעות. אבל זיהיתי בעצמי שהקטע הזה עבר לי, אני לא מתגעגע לגלישה, אלא בעיקר לאוירה הכללית של הים, שכוללת את השלווה מול השמש ורעש הגלים, וזה אין בחורף, וממילא הגט שלי לים היה בלתי נמנע.
אבל אז, ה' האיר עיני. שמעתי שיחה ממשגיח חשוב, ואחר כך מעוד רב אחר, ואחזור כאן על ההבנה שלי בתורף דבריהם. המשגיח סיפר (בגילוי לב) שחלום הילדות שלו היה להיות מנצח בתזמורת. על זה הוא חלם. והוא המשיך ואמר שכיום, כמשגיח בישיבה, הוא מממש את הנקודה. כי העניין בלהיות מנצח זה לא המקלות בידיים או העפעוף בעיניים, אלא היכולת להדריך ולשפר כל נגן, ולדאוג שתהיה הרמוניה מופלאה, כל כלי בקצב הנכון, בשלמות מוזיקלית אחדותית. וכך, הוא טען, בדיוק העבודה של משגיח בישיבה, מצד אחד להיות 'משקית ת"ש' עבור כל בחור, לקדם אותו, ומצד שני לדאוג שהישיבה כולה תהיה הרמוניה מופלאה של מצוינות ואוירת שטייגען. הנקודה שאותה הוא הדגיש, שלא צריך להיתפס לחיצוניות של השאיפות, אלא לברר היטב מה עיקר הנקודה שמושכת אותנו, ולעשות עבודה עיונית למצוא דרכי היתר ראויות לממש אותה.
הלקח עבורי היה ברור. לא להתעלם, לא לטייח, לא לשים בצד את חלומות הילדות. בשם המשגיח הרב וולבה זצ"ל שמעתי, שבחור אחד בישיבה החליט להתחזק, וקיבל על עצמו קבלה מעניינת (עליה הוא קרא באיזה ספר): להקריב למען ה' את הדבר שהוא הכי אוהב. אותו בחור מאד אהב עגבניות, ולכן במשך יותר משנה פרש מכל מאכל שיש בו עגבניות. כאשר הרב וולבה שמע על זה, הוא התיישב ליד אותו בחור ושאל אותו אם זה נכון. הבחור השיב בחיוב. הרב שאל אותו אם הוא חושב לפעמים על עגבניות. הבחור הודה: "כל היום וכל הלילה". תשובת הרב וולבה היתה נחרצת: "אם כך זה יצר הרע. עדיף שתאכל עגבניות כמו כל אחד ותחשוב על התוספות"!
כל כך פשוט. אבל מה באמת עושים עם ים? קצת בררתי, קצת חקרתי, ומצאתי חבר (דוקא חבר לא בעל תשובה בכלל), שסיפר לי על חוף סודי שהוא מצא, ריק ושומם, חונים במצוק למעלה, אם אין שום מכונית אפשר להיות רגועים שאין אף אחד, ואם זה לא ביולי-אוגוסט אז 99% שגם אף אחד לא יבוא. אפשר ללכת כל המשפחה, שקט, שלווה, חוויה משפחתית.
האמת, שרק המחשבה על זה צמררה אותי. מצד אחד הרגשתי צורך חזק, מצד שני חששתי שזה יהיה פתח, ומעכשיו אני ארצה ללכת לים פעמיים בשבוע.
לא אשאיר אתכם במתח: הים ניצח. הלכתי, פעם עם אשתי, פעם עם כל המשפחה. ההשפעה היתה אדירה. זה נתן לי שחרור, רוגע נפשי, שעזר לי בלימוד, בישוב הדעת, בחשק למצוות. סוף סוף היה לי נשק ליצר הרע שכל הזמן קרקר לו וטען שהחזרה בתשובה גרמה לי להפסיד. בשכל ידעתי שהוא טועה, אבל הלב התכרכם כל פעם מחדש. והנה, סוף-סוף, הצלחתי להשתיק אותו.
ומה לגבי החשש שזה יהפוך להרגל? זה חשש אמיתי ואינני מקל בו ראש. אבל הרגשתי שאין לי צורך, אין לי זמן, ואין לי יכולת להפוך את הים שוב להרגל קבוע. כי באמת, לא צריך באמת לספק ולהשביע את מערכות הגוף, זה הרי בלתי אפשרי, בבחינת: 'יש לו מנה רוצה מאתיים'. אבל, אין צורך להגיע לכך. די לו לאדם לתת לליבו להרגיש שיש לו את פיתו בסלו.
מה הכונה פיתו בסלו? ידוע שהנזיר מביא קרבן חטאת על שחטא על הנפש, ומה חטאו הגדול? אומרת הגמרא (נדרים י' א') שהקרבן בא על שמנע עצמו מן היין במשך שלושים יום. ונשאלת השאלה, לא מצאנו בשום מקום שיש מצוה לשתות יין. ומותר לכתחילה לכל מי שירצה להימנע מלשתות כל ימיו [ויכול לצאת ידי חובה בקידוש מאחר ששותה]. אלא בהכרח יש לומר, שהחטא שלו בעצם מה שמנע את עצמו לשתות יין, שאין לו את 'פיתו בסלו'. הוא כל היום חושב עלהיין שאסור לו. יסוד זה מסביר מדוע מקבלים תענית כבר במנחה של היום הקודם, כי זה חלק מהעינוי. וכמו שהאיש העתי שהוליך את השיער לעזאזל לא שתה ביום הכיפורים כיון שהכינו לו סוכות עם שתיה קרה, ותחושת ה'פיתו בסלו' ניצחה את היאוש והצמא. כך גם תחושת ה'פיתי בסלי', או יותר נכון 'ימי בסלי', נתנה לי את מנוחת הנפש בלי שאצטרך להשיג אותה על בסיס קבוע.
מטרת המאמר איננה לשכנע אתכם ללכת לים. לא לכל אחד יש כזה צורך, ויש בזה סיכונים. למרות זאת אינני נמנע מלפרסם את המאמר, כי אני סומך על הקוראים שיוכלו להבין פה את הכלל, ויצליחו לרתום את המנוע האדיר של החיות והשמחה לעבודת ה' בתבונה ובשמחה.
טלפון: 
מייל: לחץ
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.