כולנו מאמינים בני מאמינים, ספוגים באמונת חכמים, ויודעים שהנהגת מסירת התורה בעם ישראל היא דרך רבנים, ויש צורך לקיים את דברי המשנה (במסכת אבות, פרק א'): 'עשה לך רב'. עם זאת, יש כל כך הרבה אי הבנות ועיוותים שיכולים להיווצר בגלל טעויות בהבנה, ולכן ננסה לעשות סדר בסוגיה.
ראשית, זה דבר פשוט וברור שצריך למצוא רב שמבין בהכוונת בעלי תשובה. כמו שפשוט וברור שיש ראשי ישיבות שבלימוד סוגיות הם עילויים עצומים, אבל בעניני רפואה יש רבנים יותר מקצועיים מהם, כך גם לענין הדרכת בעלי תשובה.
הגר"א (משלי כ"ב י"ב) מביא את הפסוק על שוחד (דברים ט"ז י"ט) שמדבר חכמים ופקחים, ומסביר שיש חכם בתורה ויש פיקח בעניני העולם, וצריך גם את זה וגם את זה! אפשר להמשיל את זה לכוונת של רובה. הכוונת של רובה מורכבת משתי טבעות. עוצמים עין אחת ומכניסים את שתי הטבעות אחת בתוך השניה. כוונת אחת לא תוכל לגרום לדיוק, כי אין-סוף אפשרויות נכנסות בתוך הטבעת הזאת. רק ב-2 כוונות יש קו אחד, הנתיב הרצוי. הנמשל ברור. גם בבואנו למצוא נתיב בחיים, יש לפנינו שתי טבעות: הטבעת של התורה, ומי שחכם בה לו קורא הפסוק: "חכם", אבל יש גם טבעת נוספת, של המציאות, שמי שחכם בהבנתה נקרא: "פיקח", וחייבים לעשות את ההתאמה בין הטבעות.
יש נטיה אנושית מובנת, לתת לאנשים עצה לפי המסלול שאני מכיר מהחיים שלי ומהנסיון שלי. כדרך משל, זה הגיוני שכל מי שיבוא ויתלונן לפני שהוא רואה מטושטש, להציע את המשקפיים שלי, כי עובדה – לי זה עובד, לי הן פותרות את הבעיה בצורה מושלמת, ואם לך הם לא, כנראה שחסר לך אמונת חכמים' או 'הסתכלות חיובית'. אבל הטעות ברורה. כל אופטיקאי אפילו שאינו מדופלם, יודע שכדי להתאים משקפיים צריך קודם כל לעשות אבחון קצר, בדיקת ראייה. גם רב שגדול בתורה אבל לא מספיק 'פקח' בעניני העולם, לא מספיק מבין את עולמם של בעלי התשובה, לא יוכל לעשות את ההתאמה המחויבת לעולמנו.
אחד הדברים שהצילו אותי, אישית, היה כשראש ישיבת סלובודקה סרב לענות לי על שאלה 'של בעלי תשובה', ואמר לי שרק רב שבעצמו עבר מסלול דומה, והוא ירא שמים, מכיר מספיק את הסוגיה ויוכל לתת לי דעת תורה אמיתית בענין. מי שמסתפק בעצה מרב, שגם אם הוא צדיק גמור ותלמיד חכם מופלג, אבל את עולמם של בעלי התשובה לא מכיר דיו, לא יוצא ידי חובת ההשתדלות הנדרשת כדי לברר באמת מה רצון ה' ממנו.
גם מי שמצא רב שמבין בבעלי תשובה, עדיין יכול ליפול בפח של שאלת רב שאינה אמיתית. הטעם לכך פשוט: לא תמיד הכונה בעת השאלה, היא לגמרי לשם שמים. אפשר לחלק את השאלות המהותיות שאנו שואלים את רבותינו לשני סוגים: הסוג הראשון הוא בירור מהו רצון ה' ממני ומהי הדרך הרצויה בה אזכה לקירבת השם, והסוג השני הוא כל יתר הכוונות: חיפוש אחר "היתר" למה שנראה לי נכון, או בריחה מאחריות כדי לרצות את עצמו או את אשתו, רצון להרשים את הרב, ועוד.
מה ההבדל בין שני סוגי השאלות, בין זה שבאמת רוצה לברר מה רצון ה' לבין יתר הכוונות הזרות?
כמדומני שמי שחייו באמת יקרים לו, והשאלה שהוא שואל באמת חשובה בעיניו, והוא באמת מתלבט מה רצון ה' ממנו, באיזה דרך יבחר, מקפיד על כמה דברים:
א' – מציאת רב סבלני וקשוב. גם הרב הצדיק ביותר, צריך לשמוע בעיון את כל צדדי השאלה, לחקור ולברר לפני שאומר את פסקו. אם התור גדול והזמן קצר, הרב יכול לומר רק ברכות כלליות או יסודות כלליים, שניתן אח"כ לפרש כהסכמה למהלך מסוים, אבל לא ניתן בהם מקום לשמוע אם יש כאן יוצא דופן או לא, ולכן אסור לכל מחפש אמת להתפשר על תנאי זה.
כיון שמאד מרשים שהרב שלך הוא מפורסם ותמונתו מופיע בעלוני צדקה למיניהם. אבל יתרו כבר חידש חידוש גדול, שמשה רבינו קיבלו, שאי אפשר כל דבר לשאול את הרב הראשי. זה לא עובד. צריך למצוא איש אשר רוח בו, שיכול לשמוע בסבלנות, לנתח איתך ביחד את צדדי השאלה.
בעלי תשובה רבים, מפרשים בצורה שגויה את המושג 'אמונת חכמים', ומדי סומכים שהרב, ברוח קדשו, מכיר אותם, את מצבם, את סביבתם ומשפחתם, ולכן אין צורך לדקדק בכל התנאים האלה. אין ספק שאכן גם בדורנו יש בחינת רוח הקודש בחכמים, אבל גם בזה עלינו לעשות את ההשתדלות הנכונה ולא לסמוך על הנס. אם כוונתנו רק לקבל 'היתר' למאווי ליבו, ניתן להתפשר על כל התנאים האלה, ולהשיג ברכה מהרב על כל דבר כמעט, אבל מי שבאמת מחפש לעשות רצון ה', יודע שאלה תנאים הכרחיים, ואסור לוותר עליהם, גם אם משמעות הדבר היא לוותר על גדולי הדור בכבודם ובעצמם, ולשאול תלמיד חכם שתמונתו פחות מופיעה בעיתונים ובעלוני הצדקה, אבל יש לו את הזמן ואת כובד הראש לדון בסוגיא ברצינות.
ב' – הכנת שיעורי בית. גם המבין הגדול ביותר, לא יוכל לענות בצורה כנה, אם חסרים לו הנתונים. כאשר השאלה מלווה בנתונים מוגדרים ומדוייקים, הרבה פעמים התשובה שונה לגמרי מאשר השאלה המופשטת והעקרונית, כיון שהתווספו נתונים חדשים שהפכו את התשובה. ולכן חייבים לעשות היטב "שיעורי בית", לבוא עם מספרים ונתונים מדוייקים, ולא לשכוח שום פרט, כי רק אז אפשר יהיה לקבל באמת דעת תורה.
גם בזה קל ונוח לבוא לא מוכנים ולסמוך על כך שלרב יש רוח הקדש והוא בבחינת אורים ותומים. הבעיה, שאפילו האורים והתומים לא ענו תשובה נכונה כאשר השאלה נשאלה בצורה לא נכונה (כמבואר בגמרא, יומא דף ע"ג). ולכן חייבים לדייק, לבוא עם נתונים מדוייקים, לא להחסיר שום פרט, כדי לקבל דעת תורה אמיתית.
ג' – הבנת תשובת הרב. הרבה פעמים התשובה של הרב טמונה דוקא בשאלות ההבהרה ששאל ולא בפסק הסופי. לדוגמא, סיפור אמיתי שקרה לנו, כשרצינו לקנות דירה, מצאנו מציאה בקומה רביעית, ובאתי מלא התלהבות לרב לשאול אם כדאי לסגור. הרב שאל אם לא יהיה קשה לאשתי לעלות כל פעם לקומה רביעית, ומיד השבתי לו שזה לא בעיה. שאלתו השנייה היתה אם כל הדירה רשומה בטאבו, וגם לזה השבתי שביררנו את העניין מול המתווך, והכל בסדר. הרב נתן את ברכתו ואני מיד התקשרתי בהתלהבות לספר שהרב בירך ואפשר לסגור. רק אח"כ, רגע לפני חתימת ה'זכרון דברים', גילינו (בסיעתא דשמיא) שרוב הדירה לא רשום בטאבו, ואח"כ כאשתי שוב נכנסה להריון, היא בירכה על כך שהדירה ירדה, כיון שקומה רביעית פתאום נראה לה כמו מסלול אתגרי. אני למדתי מסיפור זה, שלפעמים צריך להתיישב וללמוד את בירורי הרב, יותר מאשר את השורה התחתונה.
נקודה נוספת, שהרבה פעמים הרב אומר תשובה, והשואל מתבייש לשאול ולברר מדוע כך פסק הרב. מי שהשאלה באמת חשובה לו, אל לו לוותר, אלא הוא צריך לשאול בצורה חדה ונוקבת מדוע הרב פסק כך. פעמים רבות מתגלה בתשובת הרב שאין הנידון דומה למקרה האישי שלי, ואז אפשר לחזור, להוסיף נתונים, כדי לברר באמת את הענין.
ויותר מזה, הגמרא (חולין ו' א') דורשת את הפסוק (משלי כ"ג א'): "כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל, בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ" לענין תלמיד היושב לפני רבו, שאם יודע שרבו לא יחזיר לו טעם ראוי, שיפרוש ממנו וכו', ראה שם. הדברים מצמררים. אנחנו לא נתבעים לקבל פסק סופי ובכך להסיר מעצמנו את האחריות, אלא לתבוע טעם והסבר הגון, ומי שלא זוכה לקבל טעם שכזה, מצוה אותו הגמרא שיפרוש מאותו רב.
מי שטרם מצא לו רב המבין לרוחו, טוב שלא יסמוך רק על שיקול דעתו אלא יתייעץ עם כמה, וכדברי התנא (אבות פ"ב מ"ז): 'מרבה עצה מרבה תבונה'. והטעם לכך מבואר בפירוש 'רוח חיים' להגר"ח מוולאז'ין :
"מרגלא בפומיה דאינשי, שאל עצה ועשה כשכלך. ולפי זה לכאורה עצה למה, אך יובן כי איש מבחוץ לא יבין כל פנימיות הענין במה שנועצים איתו, וכן היועץ השני, ורק הנועץ בעצמו הוא מבין לגמרי כל פנימיות הענין – אבל חסר לו שכל ותבונה של כולם כו', וזהו 'מרבה עצה', על ידי כן מרבה תבונה, שכל של כל איש, ותבין דבר מתוך דבר בעצמך".
ביאור דבריו: יש לרב הרבה יתרונות נגדך: יש לו דעת תורה, יש לו נסיון ויש לו פקחות, ואין לו נגיעות אישיות. אבל דבר אחד יש לך יותר מלרב: אתה מכיר את הבעיה הרבה יותר טוב, וכמה שתצליח להתבטא ולספר על מורכבות המצב, יש הרבה דברים שלא נשמעים ולא מובנים. ולכן, מייעץ הרב חיים מוואלאזי'ן, טוב להתייעץ עם כמה, אבל יש כאן סכנה: לא להכריע לפי התשובה הכי נוחה, 'הרב נוח', אלא לעשות בירור אמיתי מי הרב שנראה שהכי הבין את השאלה, הבין את המצב, ושהתשובה שנתן מתישבת על הלב.
לא צריך לפחד להגיד, שלא כל רב הוא מומחה להכל ומסוגל להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. זה לא בושה וזה לא מוריד מערכו. כמו שכל אדם מקצועי בדרך כלל מתמחה בתחום מסויים, כך גם הרבנים, במיוחד בדורות האחרונים, התמקצעו בתחום מסויים, ואין בכך פגם, להיפך, זו מעלה כשאדם אומר שהוא לא בקיא דיו בתחום, ומפנה למישהו שכן התמקצע וצבר נסיון.
ויותר מכך. במקום שבו יש חשש של נגיעות אישיות, יש מעלה גדולה כאשר רב פוסל עצמו מלייעץ. זו הסיבה לכך שהכהן הגדול או מלך ישראל לא היו חלק מן הסנהדרין שהתכנסה לדון אם לעבר את השנה, בגלל חשש נגיעות: המלך יצטרך לממן חודש נוסף את חייליו, והכהן הגדול יצטרך ללכת יחף על הרצפה הקרה בירושלים, חודש מאוחר יותר. לא שמענו שזה גרם להם להיעלב מכך שחושדים בהם. וכמו שספר החינוך ועוד מפרשים האריכו לבאר באיסור לקיחת שוחד, שבמקום נגיעה קלה, האדם נוטה לענות תשובה שאינה רק לטובת הנשאל. באותו מישור, מי שאין לו בנים פסול להיות חבר בסנהדרין (!) כי מסתמא חסר לו כלים וחמלה שהכרחיים לתפקיד זה (כמבואר בגמרא, ואפילו זקן כבר חסר לו בחמלה, וגם הוא פסול..). כך גם בהדרכת בעלי תשובה – הנסיון והחכמה לא תמיד מספיקים. צריך גם לוודא שהשאלה הובנה כראוי, ושהרב הנשאל יהיה בעל כלים לענות תשובה עניינית.
יעזרנו ה' שנזכה תמיד לעשות רצונו בשמחה!
אהבתי
ממש משמח למצוא חיזוק למחשבות שלי במאמר זה. אהבתי מאד