אני מכיר מקרוב רבים מהאמנים בעולם המוזיקה היהודית-חסידית. לא כולם מצליחים להתפרנס מאמנות, וגם אלה שכן, עובדים קשה ומחשבנים כל שקל. יצא לי לשמוע מכמה מהם על אותה תופעה מתסכלת: יותר ממה שניגשים אליהם אחרי ההופעה כדי להחמיא ולהצטלם, ניגשים אליהם בימים שלפני ההופעה ומבקשים כרטיסים. לא, לא מבקשים לקנות, מבקשים לקבל. כאילו ברור שהאמן יכול, אם הוא רק רוצה, לתת לך להיכנס חופשי. כאילו על בסיס היכרות קלושה וקלילה, המבקש כבר עבר ממעמד ה"משלמים" למעמד "מקבלי הכרטיסים". הוא הרי חלק מההפקה. לפעמים מדובר בחבר מהבית ספר שלא ראה את האמן כבר כמה שנים, אבל ברור לו שהוא עושה לו טובה בעצם נוכחותו ואמור לקבל כרטיס (אה, והוא התחתן ברוך השם, ורוצה כרטיס גם לאשתו. וגם לחותנת, רק אם אפשר, פשוט זה יום ההולדת שלה והם רוצים לחגוג יחד).
ויש את אלה שבכלל לא מכירים את האמן, אבל פוגשים אותו ברחוב ופשוט שואלים אם יש לו כרטיס. הוא מנסה לשלוח אותם בנימוס למשרד המכירות, כמו שכתוב במודעה, אבל הם לא תמיד קולטים את הרמז. אני קצת מבין אותם. הם בטח חושבים שכוכב כל כך גדול ומפורסם יכול לתת כמה כרטיסים, זה הרי לא עולה לו כלום ובכלל הוא איש נורא מצליח אז מן הסתם גם מאוד עשיר. אז שימו לב, אין דרך אחרת לומר זאת: שנור כרטיסים הוא בעצם הכנסת היד לכיס של האמן והוצאת כסף משם. ונדמה לי שלעודד קוטלר אנשים לא ניגשים ככה ברחוב ומבקשים כרטיס ל'הבימה'.
פעם ניסה הסטנדאפיסט יאיר אורבך להסביר אחת ולתמיד לקהל שלו כמה אמן מרוויח, אם בכלל, מהופעה. הנה הפירוט שיצא לו: נאמר שכרטיס עולה 60 שקלים, ובאולם היו 300 כרטיסים, כך שנשארו לו בסוף הערב 18,000 שקלים. שכירת האולם עולה 4,500 שקלים, המע"מ עוד 2,745 שקלים, פרסום המופע לפחות 2,800 שקלים ועמלה לסוכן – עוד 2,700 שקלים. עשרה אחוזי עמלה על הכרטיסים – 1,899 שקלים, ההגברה לפחות 900 שקלים וקצת כרטיסים חינמיים לחברים שלא נעים לומר להם לא – 600 שקלים. תליית פלקטים – 360 שקלים, הדפסת כרטיסים – 180 שקלים, ואחרי מס הכנסה וביטוח לאומי נשארו לו ביד 99 שקלים. זה מספיק בערך כדי לקנות כרטיס וחצי למופע של עצמו.
אז רוצים לחזק את התרבות? להתעצבן זה לא מספיק. קדימה, תפתחו את הארנק, תקנו דיסקים, תקנו ספרים, תקנו כרטיסים. כך באמת תקדמו את מה שאתם מאמינים בו.
מאמר זה נלקח ברשות מטורו השבועי של ידידיה מאיר בעיתון "בשבע"
טלפון: 
מייל: לחץ
נשאלתי מה הקשר בין המאמר (המקסים) לבין בעלי התשובה.
לדעתי התשובה פשוטה – יש כל כך הרבה בעלי תשובה אמנים שמופיעים. וכאחד שהתבקש לא פעם לסייע "לסדר" כרטיסים, הרגשתי צורך להביא את דבריהם של האמנים שרוצים להתפרנס בכבוד.
כל כך נוח לשבח את פעילותם המבורכת של היוצרים בעלי התשובה, את תרומתם לחברה הישראלית, את היותם גשר בין העולמות וכו', – חברה, אם לא נתמוך בהם זה לא יקרה!
מכירת אלבומים אינה מניבה רווחים. ההופעות זה דרכנו לתמוך בהם, והעובדה שיש לנו איתם היכרות כלשהי, או חבר משותף, לא עילה מספיקה מליהנות מהתוצאות ולא להיות שותפים בעשייה.
מסכימה עם הנאמר וחושבת שזה רלוונטי לכל התחומים, לא רק לאמנות: צריך לתת לאנשים להתפרנס! כמו שאתה בעבודה שלך מקבל משכורת כך גם אנשים אחרים מעוניינים. אז למה לא?
ואני משתדלת בלי נדר ליישם את זה בהזדמנויות שונות, אך לא ברשתות גדולות אלא בחנויות קטנות: לשבת לשתות קפה במקומות של אנשים פרטיים ולא תאגידים גדולים. לא לבקש הנחה בחנויות או בשווקים. ועוד דוגמאות.
כמובן לא להיות פראייר אבל כן לפרנס.
וזאת גם הסיבה שעשיתי מנוי לעיתון אדרבה של עולם התשובה. רק חבל שהוא בקשיים ולא יצא לאור כבר כמה חודשים 🙁
הדברים של ידידיה תמיד מקסימים!