מקובל לומר שהכבוד הוא דבר רע, שהרי הקנאה, התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. אבל זה לא מדוייק.
יש הרבה מקורות שכתוב בהם בצורה מפורשת שהכבוד ינתן כשכר לצדיקים שלמדו תורה לשמה (נדרים דף ס"ב, מובא ברשי דברים י"א י"ג), או למי שברח מן הכבוד, ואם הכבוד דבר רע, מה חטאו אלה שבסוף יזכו בו בעל כרחם?
ועוד, נאמר שהקב"ה הבטיח שיכבד את מכבדיו (שמואל א' ב' ל': "מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד"), וגם ייחד כמה מצוות שנכבד בני אדם (אב ואם, תלמידי חכמים, כהנים, ועוד), וכן תיקנו לנו בכמה מקומות להתפלל לבקש כבוד (כגון בברכת החודש, חיים של עושר וכבוד).
ועוד נאמר, שמי שמלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (בבא מציעא נ"ח), וזקן פטור מהשבת אבדה כי אינה לפי כבודו, ורואים שחוסר כבוד הוא דבר רע שהקב"ה חס על כבודנו ולא רוצה שנחווה את הטעם הרע של חוסר הכבוד. אז צריך להבין, האם הכבוד הוא דבר רע או דבר נפלא, דבר שראוי לברוח ממנו או שכר מתוק השמור ליראי השם?
בהכרח יש לומר שהכבוד אינו רע. הוא צורך בסיסי בכל אדם, גם אצל אנשים גדולים, כמו חוני המעגל שרצה למות שלא כיבדוהו (כמבואר בתענית כ"א א'). הכבוד הוא המניע לרוב הפעולות של בני האדם, ואם נתבונן, נראה שרוב המריבות והמלחמות מקורן באי סיפוק צורך בסיסי זה, ולכן אמר החזון איש לכמה אנשי חינוך שבאו להתייעץ איתו מה הכי חשוב להקנות לילדים, שכל אחד חייב לקבל כל בוקר כפית או כפית וחצי של כבוד.
יותר בעומק הענין, כולנו מורכבים לא רק מגוף אלא גם מנשמה. הגוף לא זקוק לכבוד, כמו שרואים שאפילו האריה, מלך החיות, מקרקר כאשר הוא מריח את הבשר המסריח, והקוף מנהיג השימפנזים נזקק לקופה לעיני כל השבט. הנשמה שבנו, שכידוע – היא חלק אלו-ק ממעל, היא זו שמחמתה אנו זקוקים לכבוד, כמו שהקב"ה נקרא 'מלך הכבוד', כך גם צלם האלוקים שבנו זקוק לכבוד. זה לא דבר שלילי. מה שרע הוא לא הכבוד – אלא רדיפת הכבוד. כאשר אדם נמצא במהלך שרודף אחר הכבוד, זה מסיט אותו מהמהלך האמיתי של עשיית רצון ה' ולכן זה מגונה.
לעניננו, צריך לדעת שיש איזה כפית כבוד שאפילו אנחנו צריכים לקבל. לא צריך לרדוף אחריה, אבל צריך לדעת שאם לאורך זמן נהיה במהלך שבו לא נקבל שום כבוד, זה יגרום לנו לבעיות, וכמו שכתב החזון אי"ש בספרו אמונה ובטחון (ד' י"ד), ששלילת הכבוד כמוה כסתירת הויית האדם.
כאשר אדם מודע לכך, הוא לא מנסה לרדוף אחרי כבוד, אבל הוא מנסה להוביל את החיים שלו למצב שתהיה לו השפעה, מצב שבו הוא יוכל לבטא את כשרונותיו ולקבל הערכה מן הסביבה. זו הסיבה שחז"ל התירו לבזבז מקופת הצדקה 'סוס לרכב עליו, עבד לרוץ לפניו', כי בלי הכבוד הזה הבן אדם חשוב כמת!
כאשר אדם כשרוני ובעל יכולות נמצא במצב של נחיתות, תחושת חוסר הכבוד וחוסר ההערכה שהוא מקבל תהיה כמו סם המוות. זו תפועה מוכרת ומקובלת אצל כאלה שנמצאים במהלך לא טבעי, מהלך של חיקוי אחרים, שאז חוסר הכבוד שמקבלים מן הסביבה רק ילך ויגבר עם השנים. המקום שבו נוכל למצוא את מקומנו, הוא המקום שבו יש לנו איזה ערך מוסף, יתרון יחסי. מי שמצליח להתחבר לנטיות ליבו, לכוחות ולכשרונות שלו, להתמקצע בהם ולהתפרנס מהם, זוכה בכך ממילא באותה כפית כבוד שכל אחד חייב לקבל, וגם זוכה לקדש שם שמים.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.