מדליקים את הניצוץ שבנו – חוויות ותובנות מארצות הברית

חזרתי השבוע מביקור קצר בארה"ב*. מצד אחד – הכל טוב. ברוקלין של קודש, בתי כנסת מלאים, אין-סוף מסעדות כשרות למהדרין, חנוכיות בכל מקום. אמריקה של קדושה.

מצד שני – הכל לא טוב. חומרניות, חומרניות, חומרניות. ובלי סוף צרות. כל אחד והפקלה שלו. שלום בית, חינוך ילדים. בדידות. הרבה בדידות. אנשים נראים כמו מליון דולר, אבל כשבאים להתיעץ ומתחילים לדבר מתגלים התהומות. אנשים מרגישים לבד. אז כבר אמר המשורר: 'מליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד – אז שיהיה בתנועה'. אז יש שם הרבה תנועה. אבל זה לא באמת עוזר.

אנחנו נמצאים בדור בלתי אפשרי. פיתויי טכנולוגיה זמינים וצבעוניים בכל מקום, זה נראה כמו הפסד טכני מוכתב מראש. מה יעשה הבן ולא יחטא? מה יעשה הדור ויצליח לשרוד את הגלות הזו, שעטופה בכל כך הרבה פלורוסנטים, לדים, פלסטיק, סוכר. אני שוב נזקק לדברי המשורר. אנחנו אחרי מאה שנות קוקה קולה. וככה אנחנו נראים. בארצות הברית זה יותר חד, אבל זה המהלך בכל מקום, ואין ברירה, צריך משיח NOW.

ברוך השם שיש חנוכה פתאום. כתוב בספרים הקדושים שבכל יהודי יש ניצוץ מנשמתו שאותו אי אפשר לכבות לעולם. גם במצבים הירודים והשפלים הניצוץ הזה נשמר בטהרתו. כמו פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול, שהקב"ה השאיר גם בנשמות שלנו. זה פך קטן, שיכול להאיר את כל המחשכים. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. וגם האדם הרחוק ביותר יכול להפתיע. עובדה. אנחנו פה.

כבעל תשובה, אני מבין היטב את הדברים. אני מסתכל על ההסטוריה שלי ורואה שגם אורח חיים רחוק מחיי תורה ומצוות לא הצליח לטמא נקודות פנימיות מסוימות שנשמרו בטהרתן. ברוך השם. אמנם צריך הרבה מסירות נפש כדי לעורר את הניצוץ. אבל זה אפשרי. וחנוכה זה זמן שמסוגל לכך במיוחד.

וזה לא נגמר רק בשלב הראשון של החזרה בתשובה. תהליך תשובה לוקח עשרות שנים, ובכל פעם הקב"ה נותן לנו להתמודד מול עוד קליפה, דקה יותר, בזכות הכלים שצברנו. כל פעם אנחנו זקוקים לעזרה של הניצוץ הזה. להתמודדויות הפרנסה, שלום הבית, חינוך הילדים. להתחדש בשמחה, ברעננות. השיגרה שוחקת, וברוך השם שיש חנוכה שנותן לנו שוב להתחבר לניצוץ שבתוכנו, ולהאיר איתו את חשכת הגלות הנוראית הזו.

שיהיה לכולם חנוכה שמח. אופטימי. חוויתי. ומאיר!

תמונה: באדיבות הצלם דוד דנברג. 0527692048 Danberg2048@gmail.com

*אני משתף בעוד כמה תמונות שצילמתי השבוע.