קרני חגבים- האנטנות להצלחה

בפרשת שלח, מספרת לנו התורה שכאשר המרגלים תרו את הארץ, הם נתקלו ביושבי הארץ שהיו ענקים, והם הרגישו קטנים וחסרי אונים לידם. כאשר הם תיארו את הרגשתם, הם השתמשו במשל מעניין: ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם״ (במדבר י"ג ל"ג).

ננסה להבין, למה הביטוי שאותם מרגלים בחרו לבטא כמה הם קטנים וחסרי אונים, הוא דוקא חגבים. יש חיות הרבה יותר עלובות ומסכנות, כמו צב (שהוא באמת משולל חירות ולכן לא שייך בו בשבת איסור צידה, כמבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן שט"ז), נמלה, או ג'וק, למה דוקא נבחר החגב, שכידוע יש לו יכולת ניתור מרשימות למדי, ולכן אינו מייצג את הדוגמא הקלאסית ליצור קטן וחסר אונים.

ויתכן לומר, שדוקא לכן נבחר החגב, הוא באמת לא פרייאר, הוא מסוגל לנתר לגבהים עצומים, אבל טבעו של החגב בשעת הטל, שאז הוא חסר אונים ולא זז, הוא חסר בטחון בשעה הזאת וגם ניצוד בקלות. יש לכך אפילו השלכה מעשית ברורה לגבי איסור צידה בשבת, ששעת הטל משנה את הסטטוס של החגב, והופכת אותו למחוסר צידה, כמבואר במשנה ברורה (סי' שט"ז ס"ק י"ג). הדרך שלו להרגיש חירות היא דרך אבר קטן, המחושים שלו. הן האנטנות שהוא מוציא מהגוף, והן הדרך שלו להרגיש בטחון לקפוץ ולנתר.

האנטנה הזאת אולי קטנה, ומשקלה ביחס לחגב כולו ודאי אפסי, אבל החשיבות שלה עצומה. אולי לכן היא נבחרה לבטא את ההבדל בין חמץ למצה, כמו שמבואר במסכת פסחים (מ"ח ב'), שברגע שהעיסה מתחילה לייצר סדקים 'כקרני חגבים', היא נחשבת כחמץ. ומעניין, שמצה היא סמל החירות האמיתי (ולא 'פסל החירות' שבניו יורק), והדרך לזהות אותה ולהבדיל בינה לבין החמץ, היא דרך אותן קרני חגבים, שהוא אבר החירות שאצל החגב!

אם נצליח גם אנחנו להצמיח אנטנות, יכולת לזהות הזדמנויות, נרכוש בטחון שישדרג אותנו מיצורים חסרי אונים ליצורים שמשדרים סטטוס אחר לגמרי. נכון שאנחנו לא חגבים, אבל אם נהיה במצע מסויים, בסביבה מסויימת, נצליח גם אנחנו להצמיח אנטנה ולהשתדרג.

שהרי באמת כל הישועות נמצאות אצלנו מתחת לאף, צריך רק אנטנה, אמצעי להתחבר אליהם. כמו שברגע זה ממש אנו מוקפים בכל גלי הרדיו, הטלויזיה, התשדורות הסלולריות שבעולם, ואנטנה מתאימה תאפשר לנו לשמוע, להאזין, להתחבר, כך גם נצרכות אנטנות כדי לצאת מהקבעונות שלנו, כלוב זכוכית דמיוני שלא נותן לנו להעיז, לפרוץ, לפתח את עצמנו.

בתפילת העמידה יש הרבה בקשות שכוללות את בקשתנו מהבורא. רק בברכה אחת אנו מזכירים גם את הבקשה וגם את התוצאה שתקרה לנו – 'רפאנו ה' – ונרפא, הושיענו – וניושעה' (כלשון הפסוק בירמיהו י"ז י"ד: רְפָאֵנִי ה' – וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי – וְאִוָּשֵׁעָה). המפרשים מתקשים מה הטעם בהזכרת התוצאה שתקרה לנו, תופעה חסרת תקדים שאין באף ברכה אחרת (לדוגמא, לא אומרים: 'גאלנו – וניגאל', 'ברך עלינו – ונתברך', 'קבצנו יחד – ונתקבץ', שזה הכל תוצאה שקורה ממילא, ולכן אין שום צורך להתפלל גם על התוצאה, ולכן הנוסח המוזר הזה לא חוזר על עצמו בשום ברכה אחרת). ומסביר רבי אברהם בן הגר"א (בביאורו על תפילת העמידה, שבסוף ספרו: 'בית אברהם') וזה לשונו: 'שתתן עצה בלבבנו לקבל את הישועה'. ביאור דבריו, שיש ישועות שקורות לנו ואנחנו בכלל לא ערוכים אליהם, לא מודעים להם וממילא לא נהנים מהם. תפילתנו לא רק שהבורא ישלח את הישועה, אלא שגם אנחנו נצליח להיוושע!

לצורך כך צריך את המודעות לכך שיש לנו יכולות מדהימות, ושביכולתנו להתחבר אליהם. לפעמים דוקא הנסיון והקושי, מאלץ אותנו לגלות בעצמנו כוחות נסתרים שכלל לא ידענו שיש בנו. כך בנוי הגוף, שבמצבי חירום משתחררים בו הורמונים מיוחדים שמאפשרים לפעול בצורה עוצמתית ועל טבעית. כך בנויה גם הנפש, שבמצבי חירום וחוסר ברירה מתגלה יצירתיות מופלאה שרדומה לגמרי בחיי שיגרה. כך בנויים גם העולמות הרוחניים, וכמו שמבואר בתורה, שכאשר בני ישראל הגיעו ממצרים לארץ כנען, הם גרו בבתי הכנענים שגרו בארץ לפניהם. באותה תקופה, היתה להם תופעה מענינת: אם הם נכשלו בעברות מסוימות (כמו 'לשון הרע'), הם קיבלו עונש לא נעים שנקרא: "צרעת הבית" (כמבואר בפרשת מצורע): הקיר קיבל נגעים מסתוריים, שגרמו לחוסר נעימוּת לא פשוט. צריך להוציא את כל תוכן הבית לרחוב, ובסופו של התהליך, זה יכול להגיע למצבים שצריך לנתוץ ולהרוס את הבית. אין ספק שזה עונש לא נעים. אבל דוקא מתוך הנפילה ומתוך העונש הזה, מובאת נחמה מוזרה: בתוך הקיר, הרבה פעמים התגלו אוצרות קדומים שאותם הכנענים החביאו בקירות הבית (רש"י, ויקרא י"ד ל"ד הביא כך בשם המדרש, שהיו אמוריים שהחביאו את אוצרותיהם בקירות הבתים במשך ארבעים השנה שבני ישראל היו במדבר, ובזכות הנגע, בעל הבית ניתץ את קירות הבית ומצא את אותם אוצרות). יש בזה לקח חשוב. גם אם נפלת, גם אם אתה בשפל, דוקא אז יש לך אפשרות להתבונן ולגלות מהלכים חדשים, שאולי עד עכשיו בגלל ההצלחה והקבעון הם היו חסומים לנו.

לא צריך להגיע למצבים כאלה כדי לגלות את האוצרות שבנו. עדיף לפעול ממצב של ישוב הדעת, ללמוד מנסיונם של אחרים. אני מאמין שבכל מצב ובכל גיל אפשר לתקן, אבל ברור שהרבה יותר קל כשבונים מהלך אופטימלי עם הזדמנויות רבות ואפשרויות רבות.

יש הרבה מה לדבר ולהאריך כיצד מגיעים לזה, אבל דבר אחד בטוח: מי שישדר לסביבה חוסר בטחון, מסכנות ועליבות, הוא ודאי לא נמא במסלול הנכון. הדבר מאד מדוייק בלשון הפסוק: ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם״ (במדבר י"ג ל"ג). מי שבעיניו הוא קטן וחסר אונים כמו חגב, הוא גם ישדר את זה לסביבה, וכך גם הסביבה תראה אותו ותתיחס אליו! (ואז כבר יהיה גלגל חוזר, שהוא יקלוט שהסביבה לא מעריכה אותו וחוסר הבטחון שהוא יקרין ילך ויגבר).

נכון שלא הכל תלוי רק במה שאתה משדר, ולא יועיל לשחק אותה ולשדר עוצמה אם אין לכך בסיס. באמת צריך קבלות הדרגתיות של ניסיון כדי לשדר הצלחה בכנות, אבל מי שמראש לא חושב בגדול, לא שואף, לא מאמין בעצמו, לא מכוון את עצמו לכיוון היעד, אין לו צ׳אנס. גם אם תצוץ לו מול העינים הזדמנות מדהימה להרויח סכומי עתק, הוא לא יראה אותה בכלל, כי הוא מדי עסוק בחיפושיו אחרי ההישרדות, הבטחון והיציבות.

ולכולנו צצות מול העינים בכל יום הזדמנויות. אנחנו לא מאמנים את החוש הזה, האנטנות שלנו כבויות. אנחנו מצפים לאיזה דג זהב, מליונר נדיב, מרגלית או יהלום בבטן הדג, שיצוצו פתאום לחיים שלנו וישימו לנו ביד את המליונים, ואנחנו פשוט לא קולטים שזה לא עובד ככה. גם אם יש סיפורים כאלה, שגרמו לאנשים פשוטים להתעשר בן רגע, הם סיפורים מועטים, יוצאי דופן, ונדיר שיהיה להם סוף טוב של עושר שאכן מתקיים. ההנהגה הרגילה בעולם היא שאנשים רגילים לא זוכים בן רגע בהון גדול, וגם אם הם זוכים (כמו זוכי הלוטו) רבים מהם מאבדים בזמן קצר את ממונם, את זוגיותם, ואת אושרם.

דרך הטבע היא שהדרך לקבל ישועות היא מיומנות שצריך – ואפשר – לפתח אותה. המציאות בעולמנו היא כזו שיש ניסים, אבל הם מלובשים בטבע, רוכבים עליו. כדי למשוך את הנס, צריך לעשות מעשה. צריך להפסיק לפחד לחלום, להפסיק לפחד לרצות. צריך לתכנן למקום גבוה, כי רק כך מצליחים לפתח את אותן אנטנות שיעזרו לנו לזהות הזדמנויות, וכך גם נמשוך אלינו הזדמנויות, בעצם זה שאנו שואפים גבוה, או אם ננסה לנסח זאת בקיצור: ׳כגודל הציפיות כך גודל הישועות׳. ויותר מזה, בספר הברית (חלק א', מאמר ט') כתוב שהסיבה האמיתית לכך שהמשיח והגאולה מתמהמהים, היא בגלל שאנחנו לא באמת חפצים בה. קל לנו לומר: ״לשנה הבאה בירושלים הבנויה״, שנה הבאה דווקא, כי השנה סוף סוף יש לנו שיגרה מוכרת ובטוחה, והפחד של גוג ומגוג, ומי ישמור על הילדים, ולכן נוח לנו לדחות את הכל לשנה הבאה….ואם עם ישראל היה באמת זועק בכל ליבו לבקשת הגאולה, הוא כבר באמת היה נגאל. צריך לחשוב בגדול!

לדעת את זה בתאוריה זה לא מספיק, צריך לחיות את זה, לעשות מעשים אקטיביים שישאירו את זה במודעוּת. אני הייתי ממליץ לכל מי שמרגיש שהוא צריך לעבוד על הנקודה הזאת, לחזק בעצמו את הגדרת השאיפות, לומר לפחות שלוש פעמים ביום משפט שמחזיר למודעוּת את היסוד הזה. אפשר לנסח משפט כזה ולחזור עליו לפני כל ארוחה, אפשר לומר, לדוגמא, פסוק מתהילים, לדוגמא הפסוק (קמ"ה ט"ז): "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן", שזה משפט שמלמד שהבורא עוזר ומממש את הרצון האמיתי שלנו, כמבואר במפרשים (מצודות ורד"ק ועוד, ומקורם במדרש רבה, פרשת בשלח, כ"ה ג'), שהקב"ה נותן לכל אחד ואחד רצונו, מה שהוא מבקש), ומי שחוזר על כך כמה פעמים, מצליח לא לתת לשיגרה השוחקת להשכיח את היסוד הזה.

מעניין, שבגמרא (ברכות ד' ב') אומרת שאכן יש עניין לומר פרק תהילים זה, פרק קמ"ה, שלוש פעמים ביום, ומי שמצליח – מובטח לו שהוא בן עולם הבא, וכן אומר גם ספר הזוהר הקדוש (ח"ג ק"כ), ויש בכך גם סגולה לפרנסה. כך נפסק גם בשולחן ערוך שולחן ערוך (אורח חיים סימן נ"א סעיף ז'), ומי שבמילא אומר פרק זה (בפסוקי דזמרה שבשחרית, בקדושת ובא לציון גואל ולפני מנחה), כמה כדאי לעשות מאמץ מועט של קצת תשומת-לב וכוונה, ואז מרויחים מעלה גדולה זו!

אפשר וכדאי גם פשוט להתפלל על זה, לבקש מכל הלב שנצליח באמת להתחבר לרצון הזה, לשדרג את איכות החיים ואת עבודת הבורא שלנו, כי רק אז, כאשר הישועה תגיע, נוכל לזהות אותה, למקסם אותה. אין ספק שבמהלך חיינו היו לנו כמה וכמה הזדמנויות שכאלה, שבכלל לא היינו מודעים אליהם. וזה התפקיד שלנו, להצמיח את האנטנות, שימשכו את הישועות או לפחות ידעו לזהות אותם כאשר הם יקרו. וכמו שבגמרא במסכת שבועות (דף מ"א) נאמר: "כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה", כלומר, האדם לא שם ליבו לזכור פרטים טכניים שאינם מוטלים עליו לזכור, כפי שביאר רש"י שם, כגון אם פרע הלואתו בעדים או שלא בעדים. הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים מרחיב את הכלל הזה ומבאר איתו כלל יסודי בכוחות הנפש של האדם. כל מה שלא עולה במחשבה, כלומר לא נמצא במודעוּת התמידית, לא עולה בצורה ספונטנית על דעת האדם. אם נצליח לזכור במודעות את העניין להצמיח אנטנות, קרני חגבים, שיעזרו לנו להתחבר לכל השפע העצום שהשם יתברך רוצה להשפיע לנו, יעזרנו ה'.